מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

נדדנו מתל אביב קבוץ שדות ים ומעלות

סבתא אסתר והנכד עוז
אחי יואל בן ארבע מטייל אתי בת שנה בת"א.
התיישבות בארץ

נולדתי באנגליה בשנת תש"ח, 9 באוגוסט, 1948 לשלום (צירל) ואינקה מאיירס.

אבי יליד אנגליה ואמי, שנולדה באוקראינה, הגיעה לישראל בגיל שנתיים ומשפחתה התיישבה בתל- אביב. הורי שירתו בצבא הבריטי במצרים – אבי בחיל רגלים ואמי כנהגת משאית, שם הכירו ונישאו. מיד לאחר מכן סיימו את שירותם ועברו להתגורר בתל – אביב בבית הוריה של אמי, סבי וסבתי – שמעון ובלה טראוב ושם נולד אחי הבכור יואל.

בשל רצונו של אבי לשוב אל משפחתו, היגרו הורי עם אחי הבכור לאנגליה, לבית סבי וסבתי מצד אבא – לואי וסופי מאיירס ושם נולדתי אני. עם הגיעי לאוויר העולם ובטרם נבחר שמי ה"רשמי", קיבלתי מהורי את שם החיבה "בבי" (המילה "בייבי" כפי שנאמרה באנגלית עם מבטא בריטי כבד). שם זה דבק בי עד היום ובקרב בני המשפחה וחברים קרובים אני נקראת כך – בבי.

אחרי שנולדתי החליטו הורי לחזור לישראל וכשהייתי בת 9 חודשים, הפלגנו בספינה לארץ (בשנים אלו לא היו טיסות אזרחיות). ההפלגה נמשכה כ-3 חודשים ובשנת 1949 הגענו שוב לבית סבתי בלה בתל-אביב (סבא שמעון נפטר כשהייתי בת חודשיים).

בבית סבתי התגורר, כדייר משנה, המשורר והמתרגם חנניה רייכמן ונרקמה בינינו ידידות: חנניה היה מקריא ומספר לי מיצירותיו ואני מציגה ומלמדת חוכמות של זעטוטים. התקופה בה גרתי בבית סבתי זכורה לי כמהנה ומעשירה, כשסבתי מקדישה לנו תשומת לב רבה.

תמונה 1
אחי הגדול יואל (בן 4) מטייל אתי (בת שנה וחודשיים) ברחובות תל-אביב, בעודי קשורה ברתמה.

בשנת 1952 נולדה אחותי רותי. אבי עבד כרפד, אך בשנים אלו לא הייתה פרנסה והורי החליטו לעבור לגור בקיבוץ שדות-ים. החיים בקיבוץ היו שונים לחלוטין מאלו בתל-אביב: הורי השתלבו בעבודה וקיבלו דירת חדר, אחי יואל ואני שובצנו בכיתות כוללות ואחותי רותי בבית התינוקות.

בכיתה הכוללת למדנו, אכלנו, התקלחנו במקלחות משותפות ואף ישנו. כל יום אחר הצהריים, הלכנו למספר שעות לחדר ההורים ובשבתות היינו יוצאים לטייל (הורי ואנחנו – הילדים), ללקט בוטנים בשדה, לחפש מטבעות רומיות בעתיקות קיסריה, לקטוף נרקיסים, רקפות וכלניות בחולות, או לשחות בים. החגים היו אירוע לכלל חברי הקיבוץ, עם שירים ומופעים מהנים.

כשהייתי בת שש, תקף נחיל ארבה את ארצנו ולא אשכח כיצד רצתי להתחבא בתוך חבית פח ישנה מפני החרקים המעופפים הענקיים והמפחידים.

בשנת 1955 נולד אחי עמוס (ז"ל) וכשהיה בן שנה, במבצע קדש, נצבעו כל חלונות הקיבוץ בכחול כדי שלא יראו אורות מתוך הבתים ("האפלה") ומשעה מסויימת היה עוצר ואסור היה להסתובב בקיבוץ.

בחופשים הייתי נוסעת לתל-אביב לסבתי האהובה בלה, שדאגה לצד התרבותי: הצגות, סרטים, קונצרטים וקרקס.

בשנת 1958 החליטו הורי לנדוד שוב ואמי, שהייתה ציונית ופטריוטית, בחרה לעבור לעיירת הפיתוח מעלות. קיבלנו דירת 48 מ"ר, אמי לימדה הנחלת לשון לעולים חדשים (מה שהיום מכונה "אולפן") ואבי עבד בלשכת הסעד. כעיירת פיתוח בסוף שנות ה-50, לא היה במעלות חשמל, את האוכל בישלנו על פתיליה, את הזבל נהגו לפנות עם עגלה רתומה לחמור ושלוש פעמים בשבוע היו מוכרים בעיירה קרח ונפט. בכל העיירה הייתה תחנת אוטובוס יחידה וטלפון ציבורי אחד. לא היו רכבים פרטיים ולא טלוויזיות. את שעות הפנאי בילינו מחוץ לבית במשחקי חברה (קפיצה בחבל, "חמש אבנים" ו"קלאס") ובטיולים למונפורט.

כל כמה ימים היו מגיעות למעלות משאיות עמוסות בעולים חדשים ואנו הילדים, עמדנו סקרנים בצידי הכביש וצפינו כיצד מגיעים המתיישבים החדשים. ארצות המוצא של העולים היו מגוונות וכללו, בין היתר, את פולין, רומניה, מרוקו, טוניס ואלג'יר. חלק מהעולים היו עשירים ובעלי נכסים רבים בחו"ל, עליהם ויתרו כשעזבו את המדינות השונות וכשעלו ארצה נאלצו לעבוד לפרנסתם בעבודות דחק של הקרן הקיימת.

כשגרנו במעלות, החליטה אמי ללמוד עבודה סוציאלית ואבי התחיל לעבוד מחוץ לעיירה. אני עזרתי בכל עבודות הבית (קניות, בישול, קיפול כביסה וכו') ודאגתי לאחי הצעירים. בין לבין ביליתי עם חברות, במושב עין יעקב, בקטיף פירות, היתארחתי בתרשיחא ובמעונה אצל חברים, תקופה מאושרת ומלאת חוויות, ונטולת דאגות. מאחר ולא היה בית ספר תיכון במעלות, נשלחתי לבית ספר חקלאי נהלל.

בשנת 1964, הורי עברו לגור בחיפה, ואני החלטתי לעזוב את בית הספר, ולצאת לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. במקום עבודתי הכרתי את מי שהיה לימים בעלי, צבי אברהם.

בשנת 1966 היתגייסתי לצבא, ושרתתי בלישכת אלוף פיקוד צפון, האלוף דוד אלעזר (דדו). כעבור שנה פרצה מלחמת ששת הימים, כשכל הקצינים הבכירים מגיעים ללישכה, כבוד גדול נפל בחלקי שזכיתי להכיר אנשים משכמם ומעלה, אריק שרון, דן לנר, גורודיש, ועוד. בשנת 1968, השתחררתי מהצבא, ונישאתי לצביקה אברהם, ולימים נולדו ילדי האהובים: חגית, דובי, סיוון.

בשנות ילדותם לא עבדתי, כשאני מקדישה להם ככל יכולתי, טיולים להכרת הארץ, צעדות, סיפורים, מפגשים אם חברים, שמתי דגש על חינוך לאהבת הזולת וכבוד הדדי.

אני עם נכדי

תמונה 2

הזוית האישית

סבתא אסתר: היום, משנולדו נכדי האהובים והיקרים,יואב, עוז, יערה, אני שוהה במחיצתם מדי יום. מספרת להם ספורי ילדות, מטיילת איתם בכל הארץ, להקנות להם אהבה והערכה למדינתנו היקרה. ונכדי מצפים בקוצר רוח לטיולים ומקשיבים קשר רב לספורי!!!.

מילון

אולפן
בית ספר להנחלת הלשון העברית לעולים החדשים

ציטוטים

”כל כמה ימים היו מגיעות למעלות משאיות עמוסות בעולים חדשים “

הקשר הרב דורי