מאגר סיפורי מורשת

שמי נגה ארגהיי (nega aregahy), בן 90. נולדתי וגדלתי בכפר בנקר (benker) שבאתיופיה. בנקר היה כפר גדול מאוד, היו בו הרבה מרחב ושפע. גדלנו שם כארץ זבת חלב ודבש והיה לנו מאוד טוב. בהתחלה חיינו שם ארבע משפחות מהצד שלנו מניואב, ארבע משפחות מצד משפחת מלקו בלאי ועוד משפחות רבות, זקני הכפר והקייסים. היו לנו גם שכנים נוצרים שאחת מהן אפילו מהן עלתה לארץ ונמצאת באשקלון. כשהאיטלקים ניסו לכבוש את אתיופיה הקייסים שהיו אתנו בכפר ברחו, נשארנו רק אנחנו וזקני הכפר בכפר ההרוס, לכן התחלנו להקים את הכפר מחדש במו ידינו. הדבר הראשון שבנינו היה בקתת הנידה לנשים – מרגם גוג'ו (mergem gogo) – המיועדת לנשים בלבד כדי שיוכלו לשמור על מצוות הנידה והטהרה. הבקתה הייתה מרשימה מאוד בהשוואה לבקתות הרגילות שלנו.

שיעור בעברית בבית הספר של בנקר, אתיופיה, 1979

מתוך אתר בית התפוצות

באחד הימים הגיעו אלינו לכפר פרנג'ם (אנשים לבנים). הם שאלו אותנו על המנהגים שלנו ואנחנו הסברנו להם על השבת, על המצוות שלנו ואיך אנחנו שומרים עליהן. הפרנג'ם אמרו לנו שהם יהודים מאמריקה וגם הם שומרים את אותן מצוות. בזכותם ידענו שארץ ישראל קיימת במציאות ולא רק בתורה שלמדנו מאבותינו ומהסיפורים של הקייסים על ירושלים. סיפרנו להם שלא נותנים לנו ללמד יהדות בבית הספר והם הסבירו לנו איך להקים בית ספר משלנו. בנינו בית כנסת מפואר ובית ספר גדול מאוד ששימש גם פנימייה והיו בו שמונה כיתות. היה לנו מורה בשם מנגיסטה אברהם ולמדו שם שישה ימים בשבוע. גם אנשים מחוץ לכפר הגיעו כדי ללמוד שם, ולמדנו יחד יהודים ונוצרים.

בתקופה ההיא היה נהוג שמתחתנים באמצעות שידוך, ובגיל 24 ההורים שלי שידכו לי כלה בת 18 בערך. נולדו לנו גנטו, מהבאו, גלה, איינעלם, אחריה נפטרה לי ילדה בת 4, אחריה הגיעו לקייה, וורקייה (שואנש), אופירה ובורטוקן (לימור) הקטנה. יש לי ילד נוסף מאישה אחרת בשם בימראו.

בגיל 40 עזבתי לכפר מרווה (mereva) שאימא שלי גדלה בו וההתאקלמות הייתה קשה. הייתי שם עד בהסכם גירושים של זוג אחד והייתי צריך לגבות כסף מהבעל אבל הוא לא רצה להביא לי וביקש להרוג אותי. ניסיתי לשכנע אותו ואת המשפחה שלו שנסגור את זה בצורה טובה ושיתנו לי את הכסף והם לא הסכימו. יום אחד הוא ראה אותי ברחוב; התחלנו לריב, הוא ירה בי בכף היד, ובהתחלה חשבו שהרגו אותי. למחרת הלכתי לרופא בעיר גונדר כדי לטפל בזה, ופגשתי את אחראית בית החולים שהכרתי מהכפר בנקר. היא דאגה שיהיה לי תור לרופא כבר למחרת למרות שהיו שם הרבה אנשים שחיכו רופא שבועיים-שלושה. אבל ההחלמה הייתה בזכות אימא שלי שהאכילה אותי וטיפלה בי הרבה. אחר כך עברתי לכפר קולה שם הרבה אנשים אמרו לי שעוד רוצים להרוג אותי. ידעתי שהם אומרים את זה בכוונה כדי שאעזוב את המקום, אבל גם הזהירו את ההורים שלי ורציתי להקל עליהם. לכן שקלתי לעזוב.

דיברתי עם שטו על הכפר טרה והחלטתי לעבור לשם. היה שם קשה מאוד ולכן כשלקייה הייתה בת שנתיים החלטתי לעזוב שוב. עברנו לכפר טרה (tara) שם נולדו וורקייה (שואנש), אופירה ובורטוקן. סופסוף דברים התחילו להשתפר והמצב הכלכלי התחיל להיות טוב יותר. אחרי כמה זמן הלכתי להביא מהכפר של ההורים שלי את איינעלם שהתחתנה בינתיים. ראיתי את אנשי הכפר מתכוננים לעזוב והמשפחה סיפרה לי שגם הם מתכננים לעלות לארץ ישראל. אמרתי לבן שלי מהבאו שהמשפחה רוצה לעזוב לארץ ישראל. בהתחלה הוא לא רצה ללכת אבל כשראה שאנשים מוכרים את כל הציוד שלהם ואת כל האוכל הוא הבין שזה באמת קורה. חזרנו לכפר שלנו וראינו שיש לנו הרבה אוכל, אז החלטנו למכור הכל. שוב חזרתי לכפר של ההורים והם סיפרו לי שמצאו מישהו נוצרי שייקח אותם, ושהם מוכנים להתחיל ללכת. בני הבכור גנטו היה איתם ולקח גם את ביתי לקייה כי היא הייתה קטנה. חשבתי שראה אותם בסודן, אבל רק מאוחר יותר כשהגענו לארץ ראינו שההורים שלי לא בארץ והבנתי שהם נשארו באתיופיה. הם עלו לארץ רק בשנת 1990.

חזרתי לכפר עם מהבאו והתחלנו את המסע לסודן עם המשפחה של אזנגש, של מרה ושל סמה. הייתי אז בן 57. ההתחלה הייתה קשה מאוד והיו לנו הרבה בעיות. נתקלנו בגויים והם גנבו לנו את החמור שעזר לנו במסע. כשהגענו לארמצ'והו המדריכים שהיו צריכים לעזור לנו ולכוון אותנו בדרך רצו לקחת לנו את כל הכסף; בהתחלה אמרנו שאין לנו, אבל הם ניסו לקחת לנו בכוח אז העדפנו לתת להם ולא להסתבך או למות. אחרי שלקחו את הכסף הם הלכו והשאירו אותנו לבד. למזלנו פגשנו מישהו, שגם כשאמרתי לו שאין לנו כסף לתת לו, אמר שיעזור לנו וייקח אותנו ללא תשלום וגם נתן לנו לישון אצלו. דיברנו קצת והתברר שהכרנו אותו ועזרנו לו בעבר באתיופיה. עכשיו החזיר לנו טובה ועזר לנו במסע. למחרת הוא הוביל אותנו עד ג'רמה שם היו מים. משם דרך מייקומר המשכנו לגרמדה, שם היה קמח, ומשם לכפר אדיקורה. כבר לא היינו רחוקים מסודן אבל הדרך הייתה קשה, היה יבש מאוד והיינו צמאים. נגש התעלף ושמנו אותו על סוס, גם אזנגש הייתה חולה ומרוב צמא הלשון של בורטוקן, הבת הכי קטנה יצאה והיא התחננה למים. הבנתי שאנשים סובלים מאוד מהתייבשות וביקשתי ממהבאו שישיג מים. הוא רץ לחפש וכשמצא מים הביא.

לבסוף הגענו לגבול סודן. בלילה אשתי חלתה והסודנים במקום עזרו לנו לטפל בה. ישנו שם שני לילות. למחרת לקחו אותנו למחנה הפליטים אמרקובה אבל לא היה מספיק מקום אז המשכנו למחנה הפליטים אודלו. היו שם רק אוהלי פליטים – דונקאוון. הלילה הראשון היה קשה מאוד. הסודנים רצו לקחת את הבנות שלנו בכוח, ומהבאו התעמת איתם. למחרת אחד מכנופיה של הסודנים רצה להרביץ לו בגלל זה אבל אחרי שיחה הם גילו שיש להם חבר משותף. מאז הוא עזר לנו ונתן לנו לישון בשקט. הם גם בנו לנו גוג'ו ולאט לאט כולנו עברנו לגור בו. באודלו היינו ארבעה חודשים ועברנו שם הרבה דברים קשים: רצו לקחת לי את איינעלם ופעמיים הבת הכי קטנה שלי הלכה לאיבוד: פעם אחת מצאנו אותה אצל השכנים ובפעם השנייה, אחרי הרבה חיפושים, תסכולים ובכי, מצאנו אותה אצל בת דודה שלנו עדנה. אבל המקרה הקשה ביותר היה כששוטר סודני חשב שמישהו מאתנו לקח את אשתו. הוא השתולל וירה לכל כיוון ופגע בכמה אנשים. הסודנים באו עם נשק, אמרו לכולנו לצאת ופקדו עלינו לחפור בור ענק והכניסו אותנו לשם. הם רצו לירות בכולנו למוות בתוך הבור. במקרה עבר באותו רגע רכב של הצלב האדום. צעקנו להם שיעצרו והם באו לעזור לנו ועצרו את הסודנים. ככה ניצלנו מהטבח.

בגלל הקשיים דוד שלי וורקו עזר לנו לעבור ממקום למקום עד שהגענו שוב למחנה הפליטים אמרקובה. באותו זמן אנשים באמרקובה התאספו ונוסעו באוטובוס לחרטום כדי לעלות לארץ ישראל. גיליתי שגם שטו וברהן נוסעים ובקשתי מהם להצטרף, אבל לצערי היו יותר מידי אנשים בקבוצה שלהם. המשכתי כל הזמן לחפש אנשים שיוכלו לקחת אותנו ולא מצאתי. היה לנו קשה והייתי צריך כסף כדי להאכיל את הילדים שלי, אז מהבאו ואני עבדנו והשגנו כסף. באמרקובה הכרתי גם את איבריהם, סודני ובן אדם טוב שגרנו אצלו ועזר לנו הרבה. כשחליתי אשתו אמרה לי שיש דוקטור בטואבה, ואיברהים אמר לי שאלך, שלא אדאג לשכירות הבית ושהוא ידאג לכול, העיקר שאטפל בעצמי אצל הרופא. הסכמתי אבל לפני שהלכתי לטואבה שלחתי את שואנש עם קבוצה שעלתה לארץ. הלכתי לטואבה עם אשתי והילדים, חוץ ממהבאו – הוא נשאר והתחבא. כשהגענו לשם אמרו לי שאנשים עולים לאוטובוסים כדי לעלות לארץ. ניסיתי גם אני לעלות אבל מישהו תפס אותי ואמר לי שיש לי תור לרופא אז אני לא עולה. הוא תפס אותי בכוח ואדנש תפסה אותו בחזרה והם כמעט חנקו אחד את השני. למזלי הגיע אדיסו וודג', אמרתי לו שאני עם מולט טגלייה והוא אמר לבחור לשחרר אותי. עלינו בשלום לאוטובוס ונסענו לחרטום בירת סודן.

לא היה פשוט בסודן. היו הרבה אנשים שמתו ואני בעצמי קברתי שלושה אנשים. קברנו קרוב משפחה שמת וגם קברנו את תינוק של דודה של אשתי שמת בדרך. זה היה קשה מאוד, עברנו דברים קשים רק כדי להגיע לירושלים. מעולם לא חשבנו על אופציה אחרת ורק ראינו לנגד עינינו את ירושלים. העיקר להגיע לארץ ישראל, לירושלים. וכך היה. תודה לאל, בחרטום, אחרי כשמונה חודשי מסע, עלינו בלילה למטוס שהביא אותנו לארץ.

כאן לקחו אותנו לאשקלון, משם לירושלים ואחר כך לעכו. הציעו לנו בית בבאר שבע, אבל שואנש הייתה באשקלון והיא רצתה להיות אתנו. בינתיים עזבנו את עכו והפרידה הייתה קשה, התחברנו למדריכים שם ולשכנים. גרנו בקרוונים עד שמצאנו את הבית הזה. כשעברנו לכאן עשינו חנוכת בית והזמנו את כל השכנים. כאן אנחנו עד היום.

גם פה בהתחלה היו קצת קשיים: כשעוד היינו עולים חדשים בשנות ה-80, הכריחו אותנו לעשות ברית מילה כי לא האמינו ביהדות שלנו. אנחנו התנגדנו והפגנו בירושלים במשך חודשיים. במהלך ההפגנות הגיע יום כיפור ושמעון פרס הגיע אלינו; הוא ראה שצמנו ושכיבדנו את הצום במנהגים שלנו ואמר שאין ספק שאנחנו יהודים. אחר כך הדתיים שאלו את הקייסים איך אנחנו מחתנים אנשים, והקייסים הסבירו שלפני החתונה האישה טובלת את עצמה כדי להיות טהורה. הם קראו לזה מקווה. למרות כל הקשיים אנחנו כאן כדי להישאר. באתיופיה הנוצרים היו אומרים לי לך לארץ שלך. אז עכשיו אני נמצא בארץ שלי, עברתי דרך עמוסת קשיים בידיעה שאני רוצה להגיע לישראל כי זאת הארץ שלי.

הזוית האישית

נימה אישית של הסטודנטית אסתר אסרס על התיעוד סיפורו של נגה ארגהיי: נגה, הוא אדם בן 92 שנחשב לזקן השבט בימינו. הוא אמר לי משפט שמבחינתי אפיין אותו מאוד: "גם אם תנסו להרוג אותי, אני תמיד אלך עם האמת שלי". בעיניי, הוא אדם בעל תבונה עמוקה שמבין את מהות החיים. הכרתי אדם צעיר בנפשו, שמחייך וצוחק על החיים אחרי כל מה שהוא עבר, שזה מבחינתי מושא להערצה.

הסיפור תועד במסגרת מיזם כנפי יונה

כנפי יונה – מיזם לשימור, תיעוד והפצת מורשת יהדות אתיופיה שכן סיפורי העלייה המרתקים אותם חוו רבבות מבני הקהילה האתיופית אינם מוכרים לציבור הרחב בישראל בישראל, שלרוב לא מודע ואיננו מכיר בקשיים והאתגרים שניצבו בדרכם של ביתא-ישראל (יהודי אתיופיה) לא"י.

הסיפורים תועדו ע"י סטודנטים יוצאי אתיופיה שלומדים במכללה האקדמית ספיר, בשיתוף היחידה למעורבות חברתית במשרד הדיקן.  הסטודנטים היוו גשר בין דורי וקיימו שיח זהותי עם הדור הוותיק, מפגש זה מרגש כפליים מפני שהתיעודים נעשו מפי ההורים, הסבים וקרובי המשפחה של הסטודנטים. מתוך המפגשים הללו נרקמו יחסים מיוחדים וחמים וסיפוריהם של המבוגרים תועדו ומוצגים לפניכם.