מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

הוריי, אבי יהודה ואמי נאזי, נולדו באזרבייג'ן שברוסיה. באזרבייג'ן היתה קהילה יהודית עתיקת יומין באזור הקווקז, הם חיו שנים רבות בסגר. לאחר כיבוש אזרבייג'ן על ידי ברית המועצות, נוצרו קשרים עם קהילות ברית המועצות השונות של היום. הרוסים חילקו ליהודים חלקת אדמה ושם הקימו בתי כנסת ומרכז ליהודים. גם למוסלמים נתנו חלקת אדמה. זה נקרא "בוקו", מעין מרכז רוחני לכל דת.

אבי, יהודה ניסנוב, היה סוחר בדים, אדם חכם ונבון. לקראת סוף שנות התשעים של המאה ה-19 (בערך בשנת 1897), הוא גיבש קבוצה של יהודים שהשתוקקו לעלות לארץ ישראל ובעיקר להגיע לירושלים. העלייה הייתה שונה מאד מהעליות האחרונות. הם יצאו בחמולות שלמות רגלית לארץ ישראל, בדרכים לא דרכים. רוב האנשים הלכו ברגל. הנשים והילדים, שהיו חלשים, רכבו על חמורים. הדרך הייתה קשה מאד. במסעם לארץ עברו דרך תורכיה, עיראק, סוריה ובסוף בלבנון. העלייה נמשכה  כארבע –חמש שנים.

מלבנון הם התגנבו דרך הגבול בחשכת הלילה ועברו לצפון ארץ ישראל. הארץ בתקופה זו הייתה תחת שלטון הבריטים. למרות הקשיים הרבים בדרך, הם חלמו ורצו להגיע לארץ, שום דבר לא עצר בעדם. הם היו פטריוטים, עמדה בפניהם מטרה אחת חזקה וברורה: להגיע לירושלים. העלייה לארץ הייתה סלולה במכשולים רבים ועמדו בפניהם קשיים מרובים, כגון: מותם של אנשים בדרך מחמת קשיי ההליכה, התנכלות של תושבים שלא אהבו שעוברים דרך הישובים שלהם, שודדים ששדדו את כספם. למזלו, אבי ידע היכן להחביא את כספו. אכן הוא הצליח להגיע לירושלים אליה השתוקק מאד.

לאבי היה אח בירושלים – גבריאל שמו. אבי הגיע לשכונת בתי אונגרין שבמאה שערים שם פגש את אחיו. לגבריאל היה קשה בארץ, הוא ביקש להגר לאמריקה. הוא היה אחרי בקשת ויזה לו ולאשתו, הוא קיבל ויזה, אך לאשתו לא נתנו ויזה. אשתו הייתה צולעת וסירבו לתת לה ויזה, בתקופה ההיא בארה"ב לא קיבלו אנשים עם מוגבלויות. האח היגר והבטיח שישלח לאשתו ויזה אבל הוא שלח גט לאשתו. כאשר הגיע הגט ביקשו אנשי הרבנות מאבי לתת לאשת אחיו את הגט, הוא לא הסכים. הוא לא יכל לשאת את העלבון שאחיו עושה. בסוף מצאו אדם אחר שהביא לה את הגט, כך נפרדו דרכיהם. לאבי היה קשה מאד, הוא ציפה לחיים יפים בישראל עם אחיו.

אבי היה נשוי לאשה בשם חנה. נולד להם ילד בשם ניסן. אשתו הראשונה, חנה ז"ל, נפטרה משחפת, מחלה שפגעה בהרבה אנשים בתקופה זו. הוא נשאר לבד עם ילדו. אלמן צעיר בגיל 35 שנה, עשיר ששימש כמנהיג של כל קבוצת האנשים שעלו איתו מרוסיה. אבי היה אדם חזק גופנית ונפשית, הוא גידל את הילד בתחילה לבד. הוא לא שקע בצער על מות אישתו, התעשת והחל להתמקם בארץ. הוא קנה חלקת אדמה בשכונת סנהדריה ובנה את ביתו הראשון בירושלים.

אמי, נאזי, גם היא הגיעה בעלייה מאזרבייג'ן, באותה עלייה בה אבי עלה, אך היא הייתה צעירה מאד. אמי ואמה, סבתא שלי שמחה, הגיעו לבתי הונגרין, הן היו עניות מאד. כדי להתפרנס הן החלו לעבוד בניקיון בתים. העבודה הייתה קשה ומפרכת. אמי התאהבה בבחור שגר בסמיכות להם וגם הוא היה עני מאד. אבי שהיה אלמן חיפש בחורה להתחתן איתה, באחת הפעמים ראה את אמי והתרשם ממנה. כעבור זמן קצר, הגיע לבית של  סבתי ואמי וביקש מסבתי רשות להתחתן עם אמי. אמי סירבה להתחתן אתו, כיוון שהייתה מאוהבת בבחור העני. אבי היה אדם עשיר ומוכשר, הוא ניגן על עוד וכל הזמן היה שמח. סבתי ראתה זאת ולחצה על אמי, היא אמרה לה חד וחלק: "אם את רוצה להתחתן עם הבחור העני, תישארי כל חייך בעבודה הבזויה הזו, ותצטרכי לנקות כל הזמן בתים כאן בבתי הונגרין. האם כך את רוצה לחיות את חייך, את לא רוצה לשנות את המזל שלך? אם תסכמי להתחתן עם האלמן, החיים שלך יהיה קלים יותר, את תהיי כמו מלכה. הדברים חלחלו לתודעה שלה. היא הבינה שמצבה יהיה לא טוב עם אדם עני, כך סבתי שכנעה אותה להתחתן עם יהודה, אבא שלי.

אמי ואבי נישאו, אבל היה לה קשה לגדל ולטפל בילד, ניסן, מנישואיו הקודמים. לכן שלחו אותו לסבתא נחמה (אימא של אבי) שגרה בגבעתיים, שם גדל. חייו לא היו גן של שושנים. כשהתבגר, התגייס לחיל הים הבריטי, ועזב את הארץ. זכורני שכעבור שלוש שנים  מאז שהתגייס (הייתי בערך בת 5) הוא הגיע לביתנו לביקור. אני שיחקתי עם החברות ואז אחת מהם אמרה: "את יודעת, יש בבית שלכם מלאך". לא בדיוק הבנתי למה התכוונה, עליתי מיד לבית ופגשתי אותו בלבוש לבן, בחור, יפה תואר, משכמו ומעלה.

כעבור שנה הוא נפטר ממחלת השחפת, כמו אמו. לאבי ולנו היה מאד קשה. אבא שלי קנה ספר תורה לזכרו של ניסן והכניסו לבית הכנסת.  לאחר מות אבי, אחי, יששכר, שגר בשכונת הבוכרים, היה מאד עשיר והיו לו חנויות של זהב, הביא את ספר התורה לזכרו של ניסן לבית הכנסת שבו התפלל. הוא דאג שיקראו בו וגם טיפל בספר תורה, במצבים שצריך היה לתקן וכו'. אחי יששכר נפטר בגיל 98 בשנת 2018. הוא השאיר מישהו אחריו לדאוג לספר לזכרו של ניסן ז"ל. אכן, כפי שאמרה חברתי בילדות: "יש בבית שלכם מלאך".

אימא שלי ילדה שלוש בנים ושתי בנות. אני הקטנה בבית. אבי היה סוחר בדים והמשיך בתפקיד זה גם בארץ, הוא היה הולך ממקום למקום, בעיקר לישובים של ערבים: רמאללה, ג'ינין, אבו ריקשה וכו'. היו אלו כפרים קטנים שלא היו בהם חנויות. את הבדים היה מוכר לנשים הערביות שרצו להתלבש לפי מיטב האופנה דאז. במצב שלא היה להם מזומנים לשלם, היה רושם בפנקסו המסודר, בכתב רש"י, מי חייבת וכמה. בפעם הבאה שהגיע אליהן הן שילמו לו. בגלל הטלטלות בדרך לישראל, הוא הצליח ללמוד שפות רבות: טורקית, סורית , לבנונית וכו'. הוא דיבר בשפתם, הם הרגישו שהוא אחד מהם. לאורך כל השבוע הסתובב מכפר לכפר ולקראת שבת היה חוזר הביתה. הוא הביא שני עופות חיים, מיד הלך לשוק כדי לשחוט אותם, על מנת שאפשר יהיה להכין אותם לכבוד שבת. הוא קנה ירקות ופירות לכבוד שבת. אמי לא יצאה לעבוד מחוץ לבית, היא הייתה עקרת בית ודאגה להכין מטעמים מהמצרכים שאבי קנה. בכל פעם שהיה אוכל את המאכלים שהיא הכינה היה אומר: "אידך בשיימי חדריי" – משמעו 'יבורכו הידיים שלך'.

אמי, גם היא עברה את הדרך לישראל דרך ארצות רבות, בינהן עיראק. היהודים בבגדד (עיר הבירה של עיראק) היו עשירים מאד ולכן החזיקו טבחים, עוזרות , מלמדים וכו. אמי למדה לבשל בבגדד, היא הייתה שוליה – עוזרת הטבחית – שם. וכך למדה לבשל ואנחנו נהנינו מהבישולים והמטעמים שהכינה.

בשנת 1948, כשהתחילה מלחמת העצמאות, אמר אבי לאימא: "כמה כסף הכפריים חייבים לי, ולא אוכל לחזור לשם לבקש את שחייבים לי. אין מה לעשות, זו מלחמה על הארץ שלנו". הוא לא דאג לכסף, הוא דאג ליהודים שנלחמו וחשש לחייהם. המלחמה יצרה נתק וכל החברויות עם הערבים נעלמה. אני מאמינה שאם אבי היה זוכה לחיות אחרי מלחמת ששת הימים, בוודאי היה הולך אליהם ומחדש את הקשר איתם.

אבי נפטר כשהייתי בת 20, בשנת 1958, בערך בגיל 78, בעקבות מחלה. הוא השאיר לנו בניין מאד יפה שהוא בנה בעצמו (בית ראשון בנה בשכונת סנהדריה). הבית השני נבנה ברחוב משה בלוי, בשכונת סנהדריה, שלוש קומות. אנחנו גרנו בקומה השלישית ואת שתי הקומות האחרות הוא השכיר בדמי מפתח. אני זוכרת עד היום קופסא די גדולה שאבי החזיק מדי פעם, בתוכה היו הרבה שטרות של כסף. באחת הפעמים שאלתי אותו מה זה. אבא אמר לי: "זה כסף רוסי ישן, שהבאתי איתי מרוסיה, היום אין לו ערך". בסך הכל היו להם חיים יפים בארץ, בירושלים, שעליה חלמו והגשימו. אמי הייתה ממש מלכה, מלכת המשפחה, אבי פרנס בכבוד וכיבד אותה מאד, ואכן הנבואה של אמה התגשמה והיא חיה בעושר ואושר.

גם סבתא שמחה שפר עליה מזלה וב"ה עזבה את עבודות הניקיון, הייתה לה חנות ירקות בשכונת בית ישראל. לזכרה אספר סיפור קצר ששמעתי מפיה: היא הייתה פעילה בארגון צבאי נגד הבריטים. היא ובנה ניהלו את החנות, באחד הימים נכנסו שני נערים מבוהלים לחנות, ואמרו: "סבתא, הבריטים רודפים אחרינו, יש בידנו המון כרוזים". סבתא לקחה את הכרוזים והכניסה אותם בתוך גרביה כך ששמלתה הארוכה כיסתה אותם. הבריטים רדפו אחרי הנערים ונכנסו לתוך החנות ושאלו אותה: "ראית את הנערים?". תגובתה הייתה: "לא, מה פתאום, כאן חנות לירקות, נכנסים רק מבוגרים". היא החביאה את הנערים בתוך ארגז ריק, כיסתה אותם בירקות והערימה על הארגז עוד ארגזים עם ירקות. הבריטים הסתובבו בחנות וחיפשו והיא שואלת: "אתם רוצים לקנות פירות או ירקות?" והחלה להראות להם פירות, כך בלבלה אותם והצילה את הנערים. זאת הייתה סבתא שמחה ז"ל.

הזוית האישית

רחל: תכנית הקשר הרב דורי היא תוכנית מבורכת והכרחית במיוחד היום בתקופת הקורונה. למרות שאין מפגשים, הטלפונים ההתעניינות והעיסוק בכתיבת הסיפורים, מחייה אותי. לומדים על העבר הרחוק, על הדורות הקודמים והשתלשלות של ההיסטוריה של עם ישראל.

רחל בודקוב תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: עניין של חיים ומוות