מאגר סיפורי מורשת

שמי: דוריתה גורן, נולדתי בקורדובה, ארגנטינה בשנת 1951. שמי המקורי היה דורה רות בוריס, השם דורה הוא ע"ש סבתי ומאז שנולדתי קראו לי דוריתה.

אבא שלי נולד ב- 1914, באוקרינה ושמו היה יעקב בוריס, הוא עלה לארגנטינה, בשנת 1926.

בארגנטינה, היה איש אינטלקטואל, פעיל מאוד במפלגה הקומוניסטית עד שילדיו נולדו. כל חייו עבד כעיתונאי ביידיש ובנוסף לכך היה לו עסק משותף עם אימי.

אמא שלי, קלריתה צ'צ'ניצקי נולדה בקורדובה, ארגנטינה, בשנת 1916, להורים שהגיעו מרוסיה ורומניה. בארגנטינה אמא שלי היתה מורה לאנגלית ולקליגרפיה בבית ספר תיכון ובנוסף לכך עבדה עם אבי בחנות המשפחתית.

סבא שלי מצד אמא, משה צ'צ'ניצקי, הקים את בית הכנסת הראשון בקורדובה והיה הרב הראשי של הקהילה. היה לו בית גדול עם דירות קטנות להשכרה, אותן  נתן לתקופת הקליטה בעיר של העולים היהודיים שהגיעו לקורדובה וככה הכירו הוריי' 25 שנה לפני שבכלל התחילו להיות חברים, כשאבי התגורר במקום.

הוריי עלו ארצה בשנת 1973 והשתקעו ברחובות.

יש לי 2 אחים: איצ'ה מואב הגדול ממני בשנתיים, איצ'ה עלה ארצה בשנת 1969 וגר כיום בהונדורס. ומוישה בוריס, הקטן ממני בשנתיים וגר בירושלים.

התחתנתי עם שאול גורן בגיל 18 (בשנת 1969), בשנתי הראשונה של לימודי הארכיטקטורה באוניברסיטה. הוריו, יצחק גורן נולד בפולין בשנת 1915 ושרה הלאבן, אימו, נולדה בארגנטינה בשנת 1921, להורים שהגיעו מרוסיה ופלסטינה לקורדובה.

בגיל 19 (1970), ילדתי את בתי הבכורה, קרינה. לאחר 4 שנים (1974), נולד הבן הקטן שלי, דמיאן (אבא של עופרי).

בשנת 1975, סיימתי את לימודי עם תואר .M.A באדריכלות ותכנון ערים.

בשנת 1978 עלינו ארצה לירושלים.

ביתי קרינה התגייסה בשנת 1987 ושירתה בחייל האוויר.

דמיאן התגייס בשנת 1993 והתחיל את שירותו בצנחנים, לאחר קורס קצינים הוא היה קצין בפרויקט "נערי רפול" ולאחר מכן, התנדב לקורס טייס ובו שירת עד שחרורו.

בשנת 1993 התגרשתי ונשארתי לגור ולעבוד בירושלים כאדריכלית ומתכננת ערים.

בבית הספר היסודי ותיכון למדתי בבית הספר היהודי והייתי מאוד פעילה חברתית (כמו נכדתי, עופרי). השתתפתי בפעילויות התנדבותיות, הדרכתי קבוצות ילדים ונוער במועדון "עברייקה" שבו היינו מבלים ברוב שעות היום חוץ מבית הספר. עברייקה ((Hebraica היה מועדון עם פעילויות חברתיות רבות, לילדים ולהורים:  בריכה, מגרשי טניס, כדורסל וכו'.

עם הגעתנו לארץ בשנת 1978, גרנו שנה במרכז קליטה במבשרת ציון, עד שעברנו לגור בירושלים.

בקורדובה, העיר בה גדלתי, חווינו הרבה מהפכות שלטוניות. כילדים מאוד נהנינו כשלא היה בית ספר. בימים שבהם היה עוצר בערב ולא יכולנו לצאת אבל היה גם משהו טוב כאשר הזמנו הרבה חברים לישון אצלנו, ודרך חור פירצה בדלת ראינו ביחד את כל הבלגן ברחובות.

המצב בקורדובה ובארגנטינה באופן כללי לא השתנה במשך כל התקופה שהייתי ילדה ונערה.

בשנת 1969, התרחש ה "קורדובסו", מהפכה נגד השלטון הדיקטטורי של הגנרלים. הפעילים נגד השלטון (פועלים, עובדים וסטודנטים) הרסו את כל החלונות של החנויות בעיר, שרפו מכוניות וכל משהיה בדרך. אנחנו גרנו במרכז העיר, בתקופה הזאת רק החנויות הבסיסיות היו פתוחות, במרכז העסקים הכל היה סגור, והחוויה היתה מאוד משמעותית עבורנו.

במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, בהיותי בכיתה י"א רצינו לעזור למדינת ישראל בדרך היחידה שהיתה לנו (מכוון שהינו במרחק של כ- 20.000 ק"מ) והתגייסנו בכיתה על מנת לעזור.

התקופה בארגנטינה מבחינה מדינית, היתה מאוד נפיצה וקרו המון אירועים שהשפיעו עלינו ופגעו בנו כאזרחים וכסטודנטים. השלטון הדיקטטורי, ששלט במדינה זמן רב, נפל במהפכה צבאית.  השלטון תייג את כל הסטודנטים של הפקולטקה לארכיטקטורה, כמתנגדי השלטון ובמשך תקופה ארוכה נכנסו לפקולטה, עצרו סטודנטים, סגרו את הלימודים, החליפו תכניות לימודיות. לפעמים, התקשרו חברים כדי להתריע לא להגיע ללימודים, כי כל סטודנט שהגיע, נעצר ללא אבחנה.

היינו צריכים לפעמים לברוח דרך חלונות לחצרות כדי שלא יעצרו אותנו.  באותה תקופה נעלמו אנשים מבתיהם על ידי המשטרה הצבא וכל מיני קבוצות לא מזוהות שפעלו ביחד עם כוחות השלטון. היו הרבה בני נוער יהודים שהיו במסגרות הקהילה והחליטו להצטרף למהפכה נגד השלטון הצבאי והמשטרתי, רובם היו בני 16 ו- 17 (ילדי תיכון).

ההורים של הילדים היו פעילים חשובים וחזקים בקהילה בעלי השפעה מאוד גדולה וכאשר ילדיהם נעלמו כולם היו מופתעים ומודאגים.

היה כאוס בעיר מבחינת ביטחון אישי, הצבא והמשטרה הסתובבו ברחובות העיר בבתי קולנוע, מסעדות וכו' במטרה לחפש ולעצור אנשים שלפי טענתם היו כנגד השלטון.

אני שרפתי כל הספרייה בביתי, חלק מאוד חשוב מחיי, כל הספרים של אבא שלי שהשאיר לי כאשר הם עלו ארצה, כי כל ספר עם שם או הקשר "סוציאליסטי" או ספרים של סופרים או משוררים עם שם שנשמע חשוד בעיני המשטרה / צבא, היה מייד  מקשר את בעל הספר להיותו "מהפכני" ומייד היה נעצר.

חבר של המשפחה היה בגיל 18, כאשר הגיעה משטרה לביתו (בזמן שהוא גר עם הוריו), המשטרה ביצעה חיפוש בביתו ושרפו כל מיני דברים (באותו זמן מי שהייתה בבית הייתה סבתא שלו בלבד)

באותו זמן, היינו צריכים למצוא לו מקום מחבוא כדי שהמשטרה לא תמצא אותו ואני אישית התגייסתי לעזור לו בכל הדרכים האפשריות, חיפשתי בתים שאפשר להחביא אותו (משהו שאף אחד לא העיז לעשות) לבסוף מצאתי מישהו שיעזור לנו לזמן מוגבל  עד שימצא פתרון.

פניתי לגורמים בקהילה ולא קיבלתי שום תשובה או עזרה עד שכנראה דרך הסוכנות היהודית בבואנוס איירס ושגרירות ישראל הבינו את המצב שחיינו בו באותו רגע. יצרו קשר טלפוני איתי על מנת לעזור לנו להבריח אותו לארץ, המשכנו להעביר אותו מבית לבית עד שעשינו תיאום עם השגרירות הישראלית שיכולים לשלוח אותו לבואנוס איירס (מקורדובה) כצעד ראשון של ההברחה.

המשטרה והצבא בדקו את כל הרכבות והאוטובוסים על מנת לחפש חשודים אז הנסיעה לבואנוס איירס שארכה כעשר שעות הייתה מאוד מסוכנת ,בחרנו שהוא ייסע ברכבת בקרון עם מיקום ללינה לשני אנשים חבר נוסף הגיע לתחנת רכבת עם מזוודה ובגדים עבורו ושנייה לפני יציאת הרכבת הוא עלה לקרון ולמזלו הגיע לבואנוס איירס בשלום.

עם הגעתו קיבלתי טלפון מאותו איש שעד היום אני לא יודעת מי הוא והוא אמר לי שיעדכן אותי בהתפתחויות, לאחר כיומיים, הודיע לי אותו איש שהצליחו להעלות אותו על מטוס לארץ. למחרת ההורים שלו חזרו לקורדובה מלאי חרדה ולא היה להם לאן לחזור כי כל ביתם היה שרוף אז הם ביקשו ממני לבוא אלינו לכמה ימים. לאחר זמן מה, הצליחו להבריח את בת זוגו מחוץ לארגנטינה והם נפגשו לאחר כמה חודשים בארץ.

היו הרבה מקרים מסוג זה ולא כולם הצליחו לברוח.

אני עזרתי לכל מי שיכולתי, למרות שבזמן זה, כבר הייתי נשואה עם 2 ילדים, עד שבשנת 1978, עלינו ארצה.

אחד מהזיכרונות הראשונים לאחר הגעתנו לירושלים, הילדים היו בהלם מהתרבות השונה בארץ. הגענו ממדינה עם בעיות שלטוניות אבל עם הרגלים ונימוסים שונים לחלוטין ממה שמצאנו בארץ,  בתקופה הראשונה היה מאוד קשה להתרגל להתנהגות, ל"חוצפה", לחוסר…

הגענו למרכז קליטה במבשרת ציון, שם פגשנו משפחות מכל העולם, כל אחד עם שפה שונה ותרבות שונה. מסקנתי לקליטת עלייה היא כי הכי מורכב זה ההכרות עם תרבויות שונות, לנסות לקבל את האחר למרות הקושי.

החוויה הכי מעניינת היתה הקליטה של הילדים שלא ידעו את השפה ובעיקר לא הכירו את ה"תרבות". בבתי הספר בארגנטינה המשמעת היא שונה לחלוטין, הילדים הולכים עם חלוקים לבנים בבית הספר היסודי ובחטיבה ובתיכון הבנים הלכו עם מכנסיים בצבע אפור וגקט כחול והבנות הלכו עם חצאית וחולצה ג'קט.

ההתאקלמות היתה איטית ולא קלה. דוגמא מהחודשים הראשונים בארץ, המשטרה עצרה אותנו לבדיקה שגרתית והבן שלי התחיל לבכות בהיסטריה, כנראה שבלי כוונה העברנו להם את הפחד שחיינו בתקופה ב"גנרלים" בארגנטינה.

שלושה  מקרים שממש זכורים לי:

1.  הבת שלי קרינה לא הייתה מוכנה לאכול את ארוחת עשר בכיתה בבית ספר כי ההרגל בארגנטינה זה שלא אוכלים בכיתה ואוכלים רק בהפסקות בחצר אז בחודשים הראשוניים בהגעתנו ארצה היא לא אכלה בבית ספר אף פעם עד שחזרה הביתה עם כל האוכל בילקוט.

2.  הבן שלי דמיאן נקלט מאוד מהר למרות שלא דיבר מילה. משהו שזכור לי מאוד הוא שבגן הוא לא ידע לדבר עם הילדים והילדים לא ידעו לדבר איתו אבל למרות זה תוך שבועיים היה לו חבורה שבה כולם דיברו עם הידיים.

3.  דמיאן בני הקטן נכנס לבד לאוטו ותוך כדי משחק הוציא מהמקום את בלם היד והאוטו התדרדר לכיוון הירידה כשבתוך האוטו יושבים דמיאן וחברו בני ה- 4 עד שהאוטו פגע במדרכה ונעצר, כל השכונה יצאה החוצה.

כיום, קרינה נשואה לברוך צרפתי, גרה בתל אביב, עובדת כאחות מוסמכת בבית חולים אסותא ברמת החייל, ולה 2 ילדים תאומים, רועי ומעיין בני 8 וחצי בכיתה ג', הלומדים בבית ספר "אביב" ברמת אביב.

דמיאן (בני הקטן) והחמוד… נשוי לרעות אוחנה. גר בבית חשמונאי, עובד כמנהל פרויקטים בתל אביב, ולו 4 ילדים, ה"בכורה מכל הנכדים שלי!" עופרי בת 11 וחצי בכיתה ו', עומר בנו השני בן 9 בכיתה ד', הלומדים בבית הספר "שדות איילון" בישוב והתאומים הקטנים יובל ואלון, בני 5 וחצי  בגן חובה.

כיום אני ממשיכה לעבוד באדריכלות, במשרדי הפרטי בירושלים.

עיקר עיסוקי הוא תכנון פרויקטים ציבוריים ופרטיים, תכניות בינוי ערים, בנינים מגורים, מרכזי ספורט, בית ספר לחינוך מיוחד, וכו' עבור גופים ציבוריים כ- האוניברסיטה העברית, אלווין, עיריית ירושלים, תכנית אב לתחבורה וכו'.

אני מאוד שמחה וגאה שאחרי כל השנים הקשות בתחילת הדרך בארץ, יש לי משפחה מדהימה.

הזוית האישית

היה לנו ממש כיף, נהנינו ויצרנו ביחד. חיזקנו רבות את הקשר שלנו.