מאגר סיפורי מורשת

סבתא מספרת: שמי חמדה שלו ונולדתי בשנת 1955 בתל אביב, להורי אהובה ודוד ברגמן. אמי ואבי נולדו בפולין בעיר פייטריקוב.

אמי אהובה עלתה לארץ לפני המלחמה בשנת 1935, ואבי דוד עלה לארץ בשנת 1945 באניות המעפילים הראשונות. הוא היחיד מבני משפחתו שהצליח לשרוד את השואה. כל משפחתו נספתה בטרבלינקה. אך לאבי היו שני אחים שעלו לארץ לפני המלחמה והם עזרו לבנות את חייו מחדש. אחיו הבכור היה נשוי לאחותה של אמי ובביתם הם הכירו ונישאו.

גרנו בתל אביב ושם אני ואחי נולדנו, אחי הבכור חגי קרוי על שמו של סבי מצד אבי, שנקרא יום טוב ליפמן (יום טוב=חג), אחותי התאומה ואני קרויות על שם סבתי ואחות של אבי (חמדה ורחל), וכך גם אחותנו הצעירה (טובה).

עד כיתה ד' למדתי בבית ספר "יעבץ" בתל אביב, ובכיתה ד' עברנו לבית ספר "מוריה" בצפון תל אביב. הייתה לנו כרטיסיה ונסענו כל יום באוטובוס. הנהג היה מנקב חור בכרטיסיה בכל נסיעה. אהבנו ללכת ל"בני עקיבא" סניף מרכז בתל אביב, ובשבתות הלכנו ברגל יותר מחצי שעה עד לסניף, למפקד ולפעולה וליהנות עם החברים. הרגשנו שזה הבית השני שלנו. בימי שלישי אחה"צ הייתה פעולה מעניינת עם המדריכים שמאד אהבנו והערצנו. אהבתי את ההכנות ל"שבת- הארגון" בכל שנה, ואת התהלוכה ברחובות תל אביב, המפקד וההופעות בסופו. במיוחד אהבנו את מחנות הקיץ והטיולים בחגים של תנועת בני עקיבא.

שרשרת מזהב לבת המצווה

סבי וסבתי מצד אמי גרו בבני ברק, ברחוב רבי עקיבא. בכל מוצאי שבת היינו נוסעים לבקר אותם ונפגשים עם כל בני הדודים. בבת המצווה שלנו, אחותי התאומה ואני קיבלנו מסבתנו את  השרשרת הראשונה שלנו. היתה זו שרשרת מזהב עם תליון בצורת כדור הארץ, ועד היום אני עונדת אותה באהבה רבה.

בבית הספר היסודי אחותי התאומה ואני למדנו באותה כיתה, ורק בכיתה ט' כשעברנו ללמוד בתיכון "בית צעירות מזרחי" הפרידו בינינו וכל אחת למדה בכיתה נפרדת. באותה תקופה הצלחנו לשגע את המורים. היינו כל כך דומות והיה מאד קשה להבדיל בינינו.

בכיתה י"ב ידענו כבר שנתגייס לצבא במסגרת גרעין נח"ל של בני עקיבא. הסניף שלנו, סניף תל אביב מרכז, היה מיועד לקיבוץ שדה אליהו. הגרעין היה מורכב מכמה סניפים ובהם סניף רחובות שבו הכרתי את  איציק שלו – סבא של סתיו, שלימים היה בעלי. כמעט מההתחלה סבא ואני היינו חברים טובים והיינו הזוג של הגרעין. לגרעין שלנו קראו גרעין "צורים" כשם השבט שקיבלנו כשעלינו לחבריא ב' בבני עקיבא.

הגענו לשדה אליהו בחודש ספטמבר 1973 לשל"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם, ובחודש אוקטובר פרצה מלחמת יום כיפור.  כל החברים בקיבוץ גויסו ואנו עבדנו בכל ענפי המשק ועזרנו בכל מה שנחוץ. עבדתי בפעוטון כמטפלת, בזמן האזעקות ירדנו עם הילדים הקטנים למקלטים, הרגענו אותם ושמרנו עליהם. הרגשנו מאד אחראיים ונחוצים.

בדצמבר 1973 גויסנו והתחלנו טירונות במחנה 80. בטירונות ישנו באהלים ובכל בוקר קמנו למסדר בוקר, לתרגילי סדר (ת"ס), למדנו להשתמש ברובה צ'כי ויצאנו לסדרת ירי ואימון פרט בחולות גבעת אולגה.

אחרי הטירונות החלה תקופת ההיאחזות בכפר דרום. שם היינו ביחד עם הגרעין המקביל לנו בטירת צבי. היאחזות נח"ל היא ישוב שהוקם באזור שבשליטת מדינת ישראל באמצעות חיילים המשרתים בנח"ל. ההיאחזות הייתה למעשה שילוב של יחידה צבאית, ויישוב אזרחי המתפרנס בעיקר מחקלאות, ומנהל חיי קהילה כבסיס ליישוב עתידי. מאד אהבנו את התקופה הזו, עבדנו בחקלאות, גידלנו לעצמנו את הירקות, נהנינו מהווי תרבותי וחיי חברה תוססים. היחסים עם הערבים השכנים היו טובים. הבנים היו נכנסים אליהם לשתות קפה במהלך הסיורים שהיו עושים, וח'ליל היה אחראי על המשאבות להשקיית השדות.

בהמשך, חזרנו לשדה אליהו לשל"ת מאוחר שבסיומו השתחררתי מהצבא. סבא המשיך לשרת עוד שנה בחיל השריון. לאחר שהשתחרר מהצבא התחתנו בבית החייל בתל אביב וחזרנו לשדה אליהו. הגשמנו את רעיון בני עקיבא, והיינו הזוג היחיד מהגרעין שלנו שנשאר בקיבוץ. סבא תמיד ידע שפה הוא רוצה להקים את ביתנו, הוא מאוד אהב את עבודתו כדייג בענף הדייג, שם הוא למד להכיר את שמות הציפורים והפרחים שבאזורנו. מאוחר יותר יצא ללימודי יהדות וחינוך בישיבת הקיבוץ הדתי בעין-צורים ובאלון שבות. מאז חינך כיתות רבות, ומלמד בבי"ס שק"ד בשדה אליהו עד היום, לימודי תושב"ע, תנ"ך, דינים וחינוך. לי לקח קצת יותר זמן להחליט, אך לאחר לידת ששת ילדינו ידעתי שזה מקומנו. למדתי בסמינר "אורנים" בטבעון  ועבדתי כגננת בגן רימון שנים רבות. במיוחד אהבתי את הטיולים עם ילדי הגן, שדרכם הכרתי את הענפים השונים בקיבוץ, את השדות וכל הגידולים לפי עונות השנה ונקשרתי למקום. אהבתי את המסורת וההווי המיוחד שנשמר עד היום. לפני עשרים שנה פרשתי והתחלתי בעבודתי במרפאה כמזכירה רפואית, גם שם אני נהנית מהצוות הנפלא שבמרפאה, ומהקשר והעזרה לחברים.

כל ילדינו עזבו את הקיבוץ, ולשמחתנו הרבה לפני שנה וחצי, סתיו ומשפחתו חזרו אלינו. אנו מאד נהנים מהקרבה שלהם, מהמפגש היומיומי עם הנכדים בטיוליהם בפעוטון ובגנים. בשבילי זו סגירת מעגל כשנכדתי יערה מתחנכת בגן רימון, אצל תמר הגננת שהחליפה אותי. הגדולים כבר לומדים בבית הספר שבו סבא איציק מלמד, ומקווים שבעתיד עוד ילדים יחזרו לשדה אליהו.

סבא ואני שנולדנו וגדלנו בעיר רחובות ובתל אביב, עזבנו את בית ההורים יכולים סוף סוף להרגיש שבמשפחה שלנו יש שלושה דורות בקיבוץ,  וזוהי גאווה והנאה גדולה עוד יותר.

הזווית האישית

 סבתא חמדה: "העבודה המשותפת עם סתיו החלה כשאמי ע"ה שכבה על ערש דווי. חשבתי לעצמי איזה סיפור חיים מעניין יש לאמי, מה כבר אוכל לספר עלי. נולדתי בארץ וגדלתי בבית שלא חסר בו כלום ב"ה. אך לאט לאט נרקם סיפור חיים, הודות להנחיות והמשימות שקבלנו מכם. נהניתי מאד מהמפגשים עם סתיו, מההתמדה  והתעניינות מצדו. אמי האהובה נפטרה מיד לאחר פורים, והתחזקה בי התחושה שמעתה אנו זקני הדור ועלינו ,מוטלת המשימה להמשיך לספר את סיפור חייהם של הורינו ז"ל."