מאגר סיפורי מורשת

שמי ידידה, נולדתי בשנת תשכ"א (1960) להוריי אליהו ושולה שטרית בתל אביב. אני הקטנה במשפחה, ומעלי יש את תמר הבכורה ושמואל השני. אני קרויה על שם סבתי אם אבי.

אמי ומשפחתה ניצלו מהשואה. כחמש שנים לפני השואה החלו רוחות השנאה ליהודים לנשב בכל מיני אזורים באירופה. הבוס של סבא שלי אמר לו, שבמצב הנוכחי לא טוב ליהודים להמשיך להתגורר ביוון, במיוחד לאחר שהיטלר עלה לשלטון. ויעץ לו לעלות לפלשתינה. סבי שמע לעצתו ועלה לארץ יחד עם אמי, שני אחיה וסבתי. הם הגיעו לארץ בשנת 1934 כאשר אמי הייתה בערך בת ארבע. אלו שנשארו בצפון יוון נספו במחנה אושוויץ. סבתא שלי הייתה אומרת "היטלר לקח אותם".

אבי היה לוחם אצ"ל בתקופת המנדט הבריטי הוא אהב מאוד לשיר. בנסיעות, למשל, היה שר שירי ארץ ישראל ושירי לטרון מהתקופה שהיה עצור אצל הבריטים שלוש פעמים! ושירי אצ"ל.

זיכרון ילדות ראשון שלי מהגן הוא, שישבנו במפגש ושרנו כל הילדים "אדון עולם". לקראת עלייתי לכיתה א' עברנו דירה לרמת השרון. היה לנו שם בית גדול וחצר עם גינה מטופחת מאוד שהקיפה את כל הבית. חיינו בשפע מאוד גדול, אני לא זוכרת שום מחסור באוכל. אבא שלי היה מגיע כל יום חמישי בערב מהשוק עם הרבה פיצוחים וממתקים והייתי מקבלת גם דמי כיס.

משפחתי – אני הקטנה במשפחה

בהיותי בכיתה א' פרצה מלחמת ששת הימים. אבי והשכן חפרו שוחה ליד הבית ובכל פעם כשנשמעה אזעקה רצנו לשוחה. באחת הפעמים כשהיתה אזעקה הייתי במקלחת, אמי עזרה לי להתארגן במהירות ויחד רצנו לשוחה. בעלה של המחנכת שלי נהרג במלחמה והיא אפילו לא סיפרה לנו זאת, גם אחרי שהיא עלתה אתנו לכיתה ב'. אמי סיפרה לי זאת (היום זה לא היה קורה…).

את מסיבת בת המצווה שלי חגגנו בחצר. עשינו מנגל ומפגש חברתי עם החברות, לכבוד האירוע אמי הכינה עוגה. בבית הספר לא היו טקסים דתיים, רק טקסים של יום השואה ויום הזיכרון. בבית שלי כן חגגו חגים, אבי היה עושה קידוש בשבת, חגגנו את חג פסח, בחנוכה הדלקנו נרות חנוכה, בסוכות בנינו סוכה וביום כיפור צמנו.

אהבתי מאוד, ואני עדיין אוהבת, היסטוריה. אחרי שחזרתי בתשובה קראתי את ספרי התולדות של כל הרביים של חב"ד ואת ספר הזיכרונות.

כאשר גרתי ברמת השרון, הייתה לי חברה בשם חנה, והיא הכירה לי חבר שלה בשם אנדרי שרון, שהוא היה גם שכן שלנו. בגיל שמונה עשרה התחלתי שירות צבאי ובגיל עשרים, כאשר השתחררתי, התחלתי להתעניין יותר בדת. ביחד עם אנדרי הייתי הולכת לשיעורים של הרב יצחק גינזבורג ולערכים, וככה לאט לאט התחלנו יותר ויותר להתחזק בדת.

בגיל עשרים ואחת התחתנתי עם אנדרי, ששינה את שמו לאדם דוד. בתחילה גרנו בכפר חב"ד במשך חמש שנים, ובמהלך חמשת השנים הללו הספקנו לעבור חמש דירות. בכפר חב"ד נולדו לנו שלושת הילדים הראשונים: מנחם, ליבי (אמא של מושי) ותהילה. לאחר מכן עברנו לבת-עין בגוש עציון, שם נולדו לנו שלושת הילדים האחרונים: שניאור, רחלי ולוי יצחק המכונה קיקי.

בקרוון הראשון בו גרנו בבת-עין, כל השכנים גרו באוהלים

זמן קצר לאחר שהגענו למקום הוסב שמו של הישוב למגדל עדר. אנחנו היינו המשפחה התשיעית שהתיישבה במקום. לפני שלושים ואחת שנה בדיוק. בי"ג סיוון תשמ"ט הגיעו הקרוונים הראשונים, הם היו קטנים וצפופים, היינו אז עם שלושה ילדים בגילאי חמש ומטה. היות, שהמקום היה צר וצפוף, הנחנו על הרצפה מזרון ומעליו לול שהיה גבוה. בתוך הלול ישנה תהילה וברווח שבין הלול למזרון ישנו מנחם וליבי.

קשיי הקליטה במקום היו קשים מנשוא. לא הייתה לנו מכולת, כבישים ואפילו עצים, גם ציפורים וחתולים לא היו שם, היה רק אבק, הרבה אבק. ולא אחת כאשר היינו צריכים דברים בסיסיים כגון חלב ולחם היינו צריכים לנסוע לאחד היישובים הקרובים.  היה רק קו טלפון אחד שעבר בין כל הבתים בישוב, חשמל לא היה, היה רק גנראטור.  עברו שנים עד שהיו לנו הדברים הבסיסיים ביותר כמו מכולת, בית כנסת ומקווה. אך חסרונו של המקווה לא היווה בעיה מפני שלאורך כל הישוב היו הרבה מעיינות של מים חיים, לכן גם בהמשך שונה שמו ל"בת עין". מניינים לתפילה עשינו תחת כיפת השמיים.

באחד החורפים שרר קור עז. ירד שלג וגג הקרוון החל לנזול, מיד ארזנו בגדים ודברים חשובים אחרים ונסענו לאימי. רק לאחר חמש שנים בערך הביאו ליישוב קרוונים קצת יותר גדולים ובנו סוף סוף בית כנסת, מכולת ומקווה.

בשנים בהם גידלתי את הילדים לא עבדתי מחוץ לבית. הייתי פעילה בוועד ההורים של בית הספר של הבנות, ניהלתי יחד עם חברה גמ"ח בגדים יד שנייה ולימדתי שעורי חסידות בבית חב"ד.

עם ילדיי על רקע הנוף המדהים של בת-עין

כשהילדים גדלו קצת והקטן היה כבר בן שש, התחלתי לעבוד במועצה האזורית גוש עציון במחלקת חינוך. לאחר מכן התחלתי ללמוד לתואר בפסיכולוגיה וחינוך. כיום אני אחראית על תחום החינוך המיוחד במועצה ולומדת לתואר שני בפסיכולוגיה. בעלי, אדם, הינו סופר סת"ם. ב"ה יש לנו שמונה עשר נכדים כן ירבו.

הזוית האישית

מושי מזרחי: היה לי מאוד כיף להיפגש עם סבתא כל שבוע. מהסיפורים שלה למדתי הרבה על המשפחה שלי, מה היה פעם ואיך חיו בתקופה שלה. אני מאחלת לסבתא בריאות הצלחה ושתזכה לראות עוד הרבה נכדים.