מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה כהן נולדתי בארץ בשנת 1950. אבי שלמה כהן עלה לארץ בגיל 5 מדאמר שבתימן ואימי רות נולדה בארץ בשנת 1922. נולדתי וגדלתי בשכונת "שעריים" בעיר רחובות. "שעריים" הוקמה בתחילת המאה ה-19 על ידי עולים מתימן. הורי הגיעו לארץ מתוך כמיהה לארץ אבות וגידלו אותי ואת חמשת אחי ואחיותיי על פי יושרה וכיבוד אב ואם. משפחתי הייתה משפחה מסורתית, אבי עבד קשה מבוקר עד ערב לפרנסת המשפחה. אבי, היה מנהל בית אריזה של תפוזים ברחובות והיה אחראי על פועלים רבים. מכיוון שאבי עבד כל כך קשה במשך השבוע לא היינו רואים אותו הרבה ורק בסופי השבוע, בעיקר בארוחת שישי היינו נהנים ממנו. כל השבוע חיכינו שיגיע יום שישי, היינו יושבים עם אבי ומקשיבים בשקיקה לסיפוריו הרבים. אבי היה איש מאוד מיוחד, מאוד חברותי ומצחיק עם שמחת חיים וסיפוריו היו מרתקים.

  סבא רבא שלמה בבית האריזה בה עבד. לעומת אבי, אימי הייתה אישה מאוד פשוטה ועדינה. היא הייתה עקרת בית וגידלה אותנו בהמון אהבה וחום. אנחנו, הילדים, עזרנו לה תמיד בשמחה. כל מה שאימי בקשה ממני הייתי עושה במיידי. החיים פעם היו מאוד שונים מהחיים היום. היום, יש לנו מכונת כביסה, גז, מקרר ועוד מוצרי חשמל שונים המקלים על חיינו. על אף, שבתור ילדה לא הרגשתי מחסור, היום אני מבינה עד כמה החיים של הורי היו לא פשוטים. בילדותי היו תלושים ("תקופת הצנע"), בהם היינו קונים בשר, לא היה אוכל בשפע כמו שיש היום. על כן, לא היינו מפונקים ומה שהיה אכלנו. בילדותי לא היה מקפיא לכן היה תחליף, כל שבוע הינו קונים בלוק קרח והינו שמים את הבלוק במקרר כדי שששמור על המזון. בשביל לחמם מים למקלחת, לכבס או לשתות שתייה חמה היינו משתמשים בפרימוס עם נפט. את האוכל היינו מחממים בעזרת פתיליה עם נפט, בתקופה ההיא לא היה גז כמו היום. למדתי בבית הספר "סמילנסקי" ברחובות, למדתי סך הכל 10 שנים. הורי לא דחפו אותנו ללימודים אלא להפך התבקשנו לצאת לעבוד בכדי שנוכל לקנות דברים שרצינו. כיום, אני מאוד מצטערת שלא המשכתי בלימודי, על כן את ילדי הכרחתי ללמוד ולפתח את עצמם וכיום הם מאוד מצליחים בעבודותיהם. כסף לא היה בשפע, ההורים לא קנו לנו משחקים בכלל, כילדה נהגנו לשחק במשחקים כמו 5 אבנים, גומי, קלס, תופסת ומחבואים וזאת בניגוד להיום, שלכל ילד יש משחקים בשפע. כאשר רציתי להיפגש עם חברה היינו חייבות לקבוע כבר בבית הספר את השעה ומקום הפגישה כיוון שמכשירי תקשורת לא היו. משפחתי הייתה מחכה בשקיקה לחגים, בחגים היו קונים לנו בגדים חדשים ואמי הייתה מכינה מאכלים שלא היינו אוכלים במשך השנה. ההתרגשות הייתה גדולה והחג קיבל משמעות שונה ומיוחדת משאר ימי השנה. בחג הפסח היינו מכשירים את הבית ומסלקים כל פירור, מוצאים מהארונות את כל הדברים שלא כשרים לפסח ומנקים אותם. בסיום הניקיונות היינו מחליפים את כל הכלים לכלים המיוחדים לחג זה היה כיף גדול לראות את הבית כל כך נקי ומצוחצח. בערב פסח הינו עורכים את השולחן לכבוד החג, כל המשפחה ישבה סביב השולחן והיינו קוראים בהגדה ומברכים על המצה ושאר סימני החג. לאחר מכן היינו אוכלים מאכלים מיוחדים לפסח ביניהם פתות, קציצות ומרק תימני. היינו מחביאים את האפיקומן והראשון שמצא את האפיקומן קיבל מתנה גדולה וכל שאר הילדים, כדי שלא יפגעו, קיבלו מתנה סמלית. בילדותי בחג הפורים לא ניתן היה לקנות תחפושות בחנות כמו היום על כן, אמי הייתה תופרת לנו תחפושת לחג והיינו מעבירים תחפושות בין בני המשפחה. מאוד אהבתי לחגוג את חג הפורים, היה מאוד שמח. היינו נוהגים לקבל דמי פורים ואימא שלי הייתה אופה אזני המן ותמיד הלכנו לבית הכנסת השכונתי לשמוע את המגילה.

 סבתא רבתא רות עם סבתא דינה ואחיה בתחפושות פורים.

בחג ט"ו בשבט היינו הולכים לבית הספר ומבית הספר היו לוקחים אותנו ליער ומביאים לכל ילד שתיל והיינו שותלים אותו באדמה ומשקים אותו ובבית היינו חוגגים את חג טו בשבט בכך שאכלנו פירות יבשים. חג החנוכה היה חג מאוד שמח ההורים היו מברכים ומדליקים את הנרות והיינו שרים את כל השירים והיינו יושבים סביב השולחן ואוכלים סופגניות שאימא שלי הייתה מכינה. ב- 1976 התחתנתי עם משה כהן ועם השנים נולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים. היו לנו חיים מאוד מאושרים, בעלי היה אדם נדיב ואוהב אדם, אהב תמיד לארח אנשים ותרם לכל אדם שהושיט לו יד.

יום הנישואים המאושר של סבתא דינה תבד"ל עם סבא המנוח משה כהן ז"ל.

הזוית האישית

נהניתי מאוד מכל רגע שהשתתפתי בתכנית עם נכדתי.