מאגר סיפורי מורשת

 

העלייה הייתה בשנת 1948 והיא נקראה "כנפי הנשרים". כול התימנים התארגנו עם תיקים ועם חמורים ויצאו מתימן למסע שהיה כולו רגלי ובדרך תינוקות מתו בידיים של ההורים ושהייתי ילדה בת שנתיים קטנה אמי נפטרה בגלל מחלה ארורה.  ועכשיו הלכנו ברגל ואחר כך הגענו לחשת- לא היה מים לא היה כלום. פתאום יצאה הודעה שאין "עליה" ואנחנו לא יכולים לעלות לארץ וחיכינו בלי מים ובלי אוכל. פתאום הנשיא החליט שאפשר לעלות לארץ, אז שלחו לנו רכבים גדולים לאסוף אותנו מחשת ושמו אותנו בעדן. חילקו לנו כדורים ואנחנו שותים את הכדורים ולא יודעים מה זה העיקר כדורים. ואנחנו היינו תמימים, והכדורים עשו גזזת שיצא להם כול השיער ועשו פצעים בראש – רק למי שהיה רגיש מעדן. הביאו לנו מטוס לארץ ישראל ומישהו עלה בסולם למטוס ואמר "מי שרוצה שהמטוס ימריא נא לזרוק את התכשיטים" ולא ידענו וזרקנו את התכשיטים. ואבי ז"ל, שהיה איש חכם, לא זרק את התכשיטים, כי מה קשור תכשיטים לכנפיים של המטוס.

 

 

שנת 1949 הגענו לישראל  לעיר בשם ראש העין. הכניסו אותנו לתוך אולם גדול ענק, חילקו לנו לחם עם מרגרינה והתחילו לפזר אותנו בתוך אוהלים משפחות משפחות. והיינו הולכים לקחת אוכל בנקודות הביאו לנו לפי הנפשות והעבירו אותנו לאשקלון. הושיבו אותנו בבית ערבי, היו גם אז מסתננים בלילה, ערבים, ופחדנו  נורא.

עברו חמישה חודשים וכבר הכניסו אותי לכיתה א', בית ספר דתי, למדתי רק חמש כיתות עד כיתה ' והמורים היו מזלזלים בנו ואנחנו לא ידענו. המורה בבוקר שר לנו שירים – לא שיעורים ולא כלום – והביתה. ככה כול יום. בסופו של דבר הפסקתי ללכת לבית ספר בגלל המסתננים כי זה היה מפחיד לצאת מהבית. ערבים עם סכינים הסתובבו בלילה ונכנסו לבתים של אנשים וידעו שכולם מפחדים לצאת מהבתים אז הביאו לכול משפחה שק לחם גדול שהספיק בערך לשלושה- ארבע חודשים וכשנרגע התקופה של המסתננים אבי היה שולח אותי למכולת נותן לי מיל = גרוש אחד והייתי קונה אשל, שמנת, והייתי מקבלת עודף חצי מיל

כשגדלי מעט הלכתי לעבוד בפרדס. המנהל של הפרדס חיפש עובדים ואני וחברתי הצענו את עצמנו. קטפנו תפוזים והיה מאוד כיף. אחרי זה חברה שלי לקחה אותי לעבוד בתל אביב. עבדתי במסעדה שם של אגדוהייתי ישנה אצל דודה שלי בכרמל. את בעלי הכרתי  כשהלכתי ברחוב ומיד ידעתי שזו אהבת אמת והתחתנו והוא הביא למשפחה שלי כסף. קראו לו מוהר ובעלי הוא גר בראשון.

התחתני בראשון לציון. היה לנו צריף ברחוב השזיף. אחרי שהבאתי את הבכורה מלכה, נולד לי נתן הוא השלים שמונה שנות לימוד בבית-ספר יסודי ובחטיבת-הביניים, ולאחר מכן למד שנתיים בבית-ספר מקצועי במגמת מכונאות רכב. במאי 1983 התגייס לצה"ל, ושירת בחיל-הקשר. הוא עבר אימוני טירונות והשתלמות מקצועית, ובפברואר 1984 יצא עם יחידתו לשרת בלבנון. ביום כ' באדר א' תשמ"ד (23.2.1984), בעת ששיירה צבאית שבה נסע עברה מצפון למרג'-עיון, נפתחה עליה אש ממארב מחבלים. נתן נפגע ונהרג. בן 19 שנים הוא היה כשנפל. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בראשון לציון. נתן השאיר אחריו הורים וארבע אחיות. נולדו לי עוד ילדים, ואני חיה באושר עם נכדיי ושאר בנותיי.

 

תשע"ו, 2016