מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מתימן למושב עזריאל

סבא חיים והנכד אור
העליה במרבד הקסמים
העלייה של סבא לארץ מתימן

נולדתי בתימן בשנת 1943 עליתי לישראל בשנת 1949, בגיל שש.
 
לווטייה שבתימן עיר הולדתי
תימן, הנמצאת בדרום חצי האי ערב, גובלת בערב הסעודית מצפון ובעומן ממזרח. תימן ארץ הררית, סביבה ובתוכה זורמים נחלי איתן. העיירה שבה התגוררה משפחתי, נקראת אַלוַוטִיַיה. העירה בנויה על צלע הר בתימן הצפונית, סביבה התנשאו הרים נוספים. הבתים עשויים מחיימר, מטויחים מבפנים ומבחוץ מאותו חומר שעשוי מאדמה וקש.  רוב הבתים היו חד קומתיים 
ומרחוק כל העיירה נראתה כולה  כאלו הייתה גוש אחד של בוץ.
 
ירושלים – הציפייה לעלייה
שבתות וחגים בילינו בהוד והדר ובעיקר שמחת הלב מתוך צפייה לעלות לארץ-ישראל. כל פעם הזכרנו את הביטוי "לשנה הבאה בירושלים". בדמיוננו ירושלים הצטיירה כמשהו שמימי, מוזהב ומדיף ריח גן-עדן. יום הבשורה, הגיע – לעלות לארץ, התכונה רבה, עזבנו את הבית וכל מה שיש בו ורק הצטיידנו במעט מזון לדרך, שכלל כעכים קשים שיוכלו לעמוד זמן רב בחום המדבר.
המסע הרגלי לארץ ישראל
כאמור הצטיידנו במעט מזון לדרך ובעיקר דברים יבשים, שיוכלו לעמוד זמן רב בחום המדבר. המסע היה קשה. אחת האחיות שלי נפטרה בדרך, לא יודעים ממה. ואני הצטרכתי לסחוב על הגב את אחי הקטן ממני בשנה את אהרון בן ה 5. התאספנו יחד יהודים משלושה כפרים, ביחד שמנו פעמינו לכיוון העיירה לחג'. עיירה זו שימשה כנקודת איסוף לכל היהודים, ממנה הוטסנו לארץ. הגענו ללוד ומשם למחנה עולים פרדסיה.
 
מחנה העולים – 1949- 1950
מחנה העולים פרדסיה, כל משפחה קבלה אוהל, בו ישנו, אכלנו. כמו כן בילינו בו את רוב הזמן הפנוי. שנת 1950 הייתה שנה גשומה במיוחד ואף ירד שלג. השלג נערם על האוהל ואיים למוטט אותו. היו באים פועלים ובמטאטא כביש היו גורפים את השלג מעל האוהל. גשם רב ירד. היו מצפים את האוהל במעט זפת. האוהל עצמו נמרח בזפת לפני בוא הגשמים, דבר זה עזר שלא יחדרו מים מבעד ליריעות האוהל.
 
אוכל קבלנו ממטבח מרכזי ואילו מים היינו צריכים להביא מברזים שהורכבו במקומות שונים בשטח המחנה. עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה שלה ציפינו. סוף סוף הגיע היום המיוחל נשמע קול ברמקול של המחנה: "משפחת כהן לגשת למשרד! ". אבי ניגש ושם הציעו לו להתיישב בישוב כפר-עזריאל.
 
המעבר לכפר עזריאל – מעבר מאוהל לצריף
שוב נצאה אל הדרך…ארזנו את מטלטלנו ועלינו למשאית שחיכתה בחוץ. התחלנו לנסוע ליעד בלתי מוכר לנו. משני צידי הדרך היו פרדסים עמוסי פרי הדר. התפעלות ותהיות נראות על פני הנוסעים, ועולות השאלות "לאן נוסעים?".  הגענו אל הצריף, סוף סוף נעצרה המשאית ונשמעו קולות לרדת. השעות היו בין ערביים ובקושי התארגנו לתפילת מנחה, שוב עמדנו בקבוצה מרוכזת, "משפחת כהן לצריף מספר 2! ", בקע קול המדריך.  
 
ניגשנו לאותו הצריף, סקרנו אותו מארבע פינות וראינו אותו כמגן עלינו מהגשם הקרב ובא. מיטות היינו צריכים לקחת מהמחסן המרכזי. את השם "מיטה" הכרנו ממגילת אסתר. שכן בתימן לא היו לנו מיטות, ישנו על הרצפה, שהייתה מרופדת בעשב רך שכל יום נערם אחרי השינה בפינת החדר.
 
"צריך להתארגן לשמירה!" נשמעה רעמת המדריך, החברים קיבלו את זה בהבנה שכן כתוב במקורות… "לעבדה ולשמרה". עד מהרה הפכנו להיות חיילים המוכנים לכל קריאה, רובה צ'כי ביד, חמישה כדורים, ותלבושת במעיל עליון ארוך שהגן עלינו מצינת הלילה.
 
שאר קורותינו והתיישבותנו בארץ בסיפור הבא….
 
העשרה
מושב עזריאל: "עזריאל הוא מושב בתחומי מועצה אזורית לב השרון. המושב שוכן בגוש תל מונד, בין רעננה לנתניה ממערב לכביש חוצה ישראל. המושב הוא ציוני דתי ומשתייך למושבי "הפועל המזרחי". מתגוררות בו כ-120 משפחות. המושב הוקם בשנת 1951 והוא קרוי על שמו של אחד מפעילי "חובבי ציון" בגרמניה, הרב עזריאל הילדסהיימר. המתיישבים הראשונים היו עולים מתימן שהתפרנסו מענפי חקלאות שונים, בהם: פרדסנות, לולים, מטעי פירות, גידולי ירקות ופרחים."
תמונה 1

מושב עזריאל, ראשית שנות ה־50

 
תשע"ה – 2015 

מילון

מושב עזריאל
עזריאל הוא מושב בתחומי מועצה אזורית לב השרון. המושב שוכן בגוש תל מונד, בין רעננה לנתניה ממערב לכביש חוצה ישראל. המושב הוא ציוני דתי ומשתייך למושבי "הפועל המזרחי". מתגוררות בו כ-120 משפחות. המושב הוקם בשנת 1951 והוא קרוי על שמו של אחד מפעילי "חובבי ציון" בגרמניה, הרב עזריאל הילדסהיימר. המתיישבים הראשונים היו עולים מתימן שהתפרנסו מענפי חקלאות שונים, בהם: פרדסנות, לולים, מטעי פירות, גידולי ירקות ופרחים.

ציטוטים

”צריך להתארגן לשמירה נשמעה רעמת המדריך, קבלנו את זה בהבנה שכן כתוב במקורות לעבדה ולשמרה“

הקשר הרב דורי