מאגר סיפורי מורשת

אני אלישבע ירון, סבתא של מעיין קניזניק נולדתי בבית בפרדסיה כי אמי לא הספיקה להגיע לבי"ח. הייתה מיילדת בישוב (שלא הייתה מקצועית) אבל היה לה ניסיון ליילד עוד בהיותה בתימן. הישוב פרדסיה היה בשרון והוקם בשנת 1940 ע"י עולים מתימן. שעלו לארץ כי הייתה להם כמיהה להגיע לארץ הקודש. הבתים היו בתי אבן של שניים וחצי חדרים ועם מים זורמים בבתים. שירותים היו מחוץ לבית שהיו משותפים לארבע משפחות. הם חיו בצימצום והסתפקו במועט, והאמינו לאנשי המוסדות שהיו אז.

היה לנו גם מגרש של דונם שבו גידלנו ירקות לתצרוכת ביתית. וכן עצי פרי. הוריי הקימו לול עופות לביצים. הייתה לנו עז שהניבה חלב. וכל זה לתצרוכת משפחתית, לא היה חסר לנו מאומה. עם קום המדינה הייתה תקופה שנקראה צנע (צימצום). המדינה נתנה מזון לפי מספר הנפשות במשפחה וחילקה תלושים ובזה רכשנו בשר וקמח.

בצמוד לפרדסיה הוקמה המעברה הגדולה ביותר בארץ בסה"כ עברו בה כ-52.000 אלף נפש, היו בה 7 מחנות, מצומת פרדסיה וצפונה עד צומת בית ליד. הצפיפות הייתחחה רבה, ואנו שגרנו בפרדסיה חסנו עליהם כי הקושי שלהם היה רב, בקיץ היה חם ולא היה מקום שאפשר להרגע בו מרוב חום. והנורא היה בעיקר בחורף היה קר מאד, וכשירד גשם שוטף הוא שטף את כל אשר בדרכו וכל המטלטלין שהיו באוהל נרטבו. השבילים בין האוהלים היו צרים וללא כיסוי על האדמה, זו הייתה אדמה חמרה (אדומה), הדרך הפכה לבוצית. באוהל לא היו מים זורמים. ליד מספר אוהלים הייתה בירזייה ושם התאספו כולם לשטיפת כלים או כביסה וזה היה יוצר לחץ וויכוח בין השכנים.

מספר הילדים במעברה היה רב ולכן הוקם בית ספר עממי במבנה בריטי שנעזב ע"י הבריטים, ואנו ילדי פרדסיה הצטרפנו אליהם. המרחק היה רב כ – 800 מ'. בקיץ היה חם ובחורף היה קר וגשום והיינו הולכים ברגל עד בית הספר. כי בימים ההם לא היה רכב משפחתי כדי להסיע את הילדים לבית הספר כמו היום.

בתחילת הקמת היישוב היו רק שני רחובות ללא שמות. לא היה כביש, רק חול וחול. אוטובוס או רכב אחר לא היה יכול להיכנס ליישוב. התנועה היחידה הייתה עם עגלה עם סוס או חמור. בבתים לא היה גז או מקרר (כי לא היה חשמל). בישלנו בפתיליה או פרימוס. אפינו לחם בטאבון (זהו מעין תנור שמופעל ע"י עצים ). עם רדת החשיכה כולם היו ספונים בבתיהם והאור היחיד שבקע היה של מנורת לוקס מעין פנס שפעל ע"י נפט.

כשהייתי ילדה הייתי צריכה להביא לעז שלנו עשב כדי שתניב חלב. הלכתי לישוב הסמוך שנקרא צור משה ושם היה עשב בשפע, הייתי לוקחת שק וממלאה אותו בעשב וכשהייתי חוזרת הביתה זה היה כבד. בחצר הבית גידלנו ירקות, ובערב קטפנו מהגינה עגבניה, מלפפון ובצל ועשינו סלט. זה היה טעים. ואם רצינו ביצים הלכנו ללול העופות ושם ליקטנו את הביצים שהתרנגולות הטילו ועשינו חביתה או ביצה קשה.

כשהיינו ילדים לא היו לנו משחקים שקנינו בכספנו, אלא היינו ממציאים משחקים ממה שהיה בסביבה, לדוגמא: אם רצינו לשחק כדורגל, לקחנו סמרטוטים ועשינו מהם כדור, ואת סימון השערים עשינו מאבנים, בחורף שחקנו במשחק שקראנו לו "טירו" זהו מקו באורך של 15 ס"מ שהיה מחודד בשתי קצותיו ונבוט ביד שהיינו מכים בקצה המחודד וכשהוא היה מתרומם היינו מעיפים אותו הכי רחוק שאפשר, ומי שהצליח להעיף הכי רחוק ניצח.

משחק הרביעיות – היינו לוקחים קופסאות של סיגריות ריקות מכל מיני דוגמאות ולוקחים את הכריכה משני הצדדים ומוסיפים עוד זוג והרי לך רביעיה: היו רביעיות של אלעל ירוק, אלעל כחול היה בהם ציור של מטוס, אסקוט, היה ציור של סוסים, וכו'.

מנקלה – זהו משחק בבורות שהיינו יוצרים באדמה עם כפית כדי שהבור יהיה יפה ועגול, בכל בור היינו שמים 5 אבנים שהיינו לוקחים מערימת החצץ שהייתה בסביבה.

חמור חדש – אחד מהקבוצה עומד בפיסוק רגליים כשהראש בין הרגליים וכל אחד מהקבוצה אמור לקפוץ מעליו. יש היום משחקים ששחקנו אז, לדוגמא: מחניים, הקפות, תופסת, קלאס וגומי.

עם הזמן המעברה החלה להתרוקן מתושביה וניבנו עבורם בתים בשכונות בערים שבסביבה כמו נתניה וחדרה. עד שלקראת סוף שנות ה 60 המעברה התרוקנה מתושביה. במקביל לזאת פרדסיה החלה להתפתח נסללו כבישים החשמל היה בכל בית וברחובות, נרכשו מוצרי חשמל שונים והחיים היו קלים יותר. במקום שבו הייתה המעברה הוקמו שכונות חדשות בבתים צמודי קרקע. הוקמו מרכזי קניות, ספריה, מרכז ספורט ופנאי. והישוב הפך לאבן שואבת לכל הסביבה. פרדסיה היא פנינה בשרון.

מטיילת בת"א עם הילדים והנכדים

הזוית האישית

מסבתא אליש למעיין: אני שמחה לבוא למפגשים של תכנית הקשר הרב דורי, לספר לך על סיפור המשפחה שלי שאת חלק ממנו. כך תדעי את ההיסטוריה של משפחה שלנו. היא מתחברת להיסטוריה של עם ישראל בארץ ישראל. איך בניינו את המדינה שהפכה לסמל בעולם של קידמה והישגים בכל תחומי החיים.

ממעיין לסבתא אליש: היה לי כיף בתכנית הקשר הרב דורי וכיף לי שאנחנו נפגשות לעבוד ושאנחנו עובדות ביחד. ואני מעיין קניזניק, אוהבת לבקר בה את סבתא רבתא שלי שושנה לוי שהייתה יקירת היישוב על פועלה במשך שנים רבות. ואהבתי לאכול אצלה את הפיתות שהייתה עושה.