מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי ב 15 למאי 1948 יום לאחר הקמת מדינת ישראל. אבא שלי היה קצין בצבא האדום והרבה פעמים החליף את מקום שירותו. מגיל 7 וחצי ועד גיל 27 וחצי גרנו בארמניה. שם סיימתי את התיכון והאוניברסיטה במקצוע מדעי המחשב ומתמטיקה. עבדתי חמש שנים במכון המחקר בנושא מחשבים ותכנות.

היתרון בכך היה שבמשך עשרים שנים אלה הארמנים התייחסו טוב מאד ליהודים. הייתי היהודי היחיד בקבוצת הסטודנטים ותמיד הרגשתי כבוד מצדם של חבריי לקבוצה. לאחר שהתחתנתי עברתי לגור בבלורוסיה, שם פעם ראשונה הרגשתי התייחסות אחרת לגמרי ליהודים. למשל במקום עבודתי היה אסור שיותר משני יהודים ישוחחו ביחד כלומר בציבור. גם כשהתקבלתי לעבודה הרגשתי שחקרו את הדרכון שלי, הייתה הרגשה של זלזול… אשתי סיפרה שמגיל קטן קראו לה בשמות גנאי והיא הרגישה מאד לא  נוח בין הילדים. שנולדה הבת שלי (אימא של שלי) היא הייתה התלמידה המצטיינת בכל בית הספר. אבל גם אז האנטישמיות לא חדלה.

פעם אחת כשהבת שלי הייתה בת 12 היא יצאה לטיול באוטובוס, ילד מהכיתה שלה אמר מול כל הכיתה ומול כל המורים שהוא לא מוכן לנסוע באותו אוטובוס עם היהודייה המסריחה הזאת… לאחר המקרה הזה, הייתה שיחה בין ההורים ואני הגבתי ואמרתי כי זו אנטישמיות פתוחה. והם הבטיחו כי ידברו גם עם ילדיהם.

בשנת 1989 הרגשנו את התוצאות של האסון בצ'רנוביל (הקרינה) וגדילה של האנטישמיות ואז הרגשנו שהגיע הזמן להעלות לארץ. לקח לנו שנה להתכונן למעבר לארץ. הממשלה והמשרדים ניסו להקשות עלינו ולגרום לכך שזה יעלה לנו הרבה כסף. חיכינו המון זמן לוויזה (אישור) ובשנת 1990 ב 31 באוגוסט, טסנו ממוסקבה לוורשה. מוורשה הגענו לשדה תעופה בן גוריון בלילה. עוד מהמטוס ראינו את אורות תל אביב וזה היה מאד מרגש בשבילנו. ישבנו כמה שעות בשדה תעופה לפניי קבלת תעודות עולה חדש. המונית לקחה אותנו לנצרת עלית (היינו שלוש משפחות).

בשמונת הימים הראשונים גרנו 12 אנשים בדירה בת 3 חדרים, לאחר מכן עברנו לדירה נפרדת בשכירות. שם למדנו באולפן, עברנו את מלחמת המפרץ. הפורים הראשון שלנו בארץ היה ביום סיום המלחמה. לאחר האולפן עשיתי קורס מתקדם של מתכנתים במחשב בשפה חדשה. התקבלתי לבית תוכנה בחיפה. לאחר שבע שנים עברנו למרכז הארץ (ראשון לציון), מצאנו עבודה, הבת שלנו והחתן שלנו (אבא של שלי) התגייסו לצבא ולאחר מכן התקבלו ללימודי תואר.

בשנת 1999 נולד הנכד הראשון שלי (האח הגדול של שלי) ולאחר חמש שנים נולדה שלי. היום אני כבר בפנסיה, אשתי עדיין עובדת בתור אחות חדר ניתוח, החתן שלי בעל תואר ראשון עובד מהנדס חשמל מנהל פרויקטים בצה"ל ובתי עובדת בהפריה חוץ גופית ויש לה תואר שלישי ( דוקטורט בגנטיקה).

הזוית האישית

אחרי עשרים ושבע שנים בארץ אנחנו מרגישים כישראלים אמיתיים ואנחנו גאים שאנחנו פה ויש לנו ילדים ונכדים פטריוטים של הארץ.