מאגר סיפורי מורשת

שמי פאולט איתן. אני גרה בהרצליה יותר מ-40 שנה.

הסיפור שלי מתחיל בתוניס, במשפחתם של ההורים שלי ויקטור סמיה (Victor SMIA) וסוזט שלטיאל ((Suzette CHALTIEL. הם התחתנו בשנת 1940. בשנת 1942 נולד האח הבכור שלי ז'נו (Jeannot – Jean SMIA). אחרי ז'נו נולדה תינוקת שנפטרה בשנתה הראשונה וכמובן לא הכרתי אותה. מספרים שהיא הייתה תינוקת מאוד יפה ומלאת נוכחות. אני נולדתי בשנת 1946. שבע שנים אחריי נולד אחי הצעיר אלהן (Alain – Alain SMIA).

אבי היה הבן הבכור במשפחה גדולה. הוא היה מנהל חשבונות במקצועו אבל בגיל צעיר מאוד, כשהוא עבד כמנהל כספים בחברה גדולה, הוא החליט להקים עסק עצמאי ותוך כמה שנים הייתה לו חברה די גדולה לתובלה, שהעסיקה עשרות עובדים. לאמי היו אחות גדולה ממנה (Emma CHALTIEL) ואח צעיר  (Francois CHALTIEL). היא לא עבדה מחוץ לביתנו, למרות שבנעוריה עבדה בבנק. אחותה הייתה גם עקרת בית. האח הצעיר היה מומחה לבולים, ועסק בזה. בתקופה הזו בולים היו כמעט חפצי אומנות, והוא היה מומחה מוסמך ליד בתי המשפט הצרפתיים והאירופיים.

ויקטור סמיה

סוזט שאלתיאל

אני זוכרת את עצמי כילדה שקטה, די מופנמת ודי ביישנית. בילדותי היו לי מגוון גדול של בעיות בריאותיות, והנושא הבריאותי הגביל אותי בפעילויות פיזיות  מסוימות, ובעיקר בפעילויות ספורט – למרות שמאוד רציתי לעשות ספורט כמו כל הילדים האחרים. כתוצאה מכך, היה לי הרבה זמן בבית, ואת הזמן הזה הקדשתי בעיקר לקריאה, וגם ללימודים. מאוד אהבתי לקרוא, ונושאים רבים עניינו אותי. חלק גדול מעולמי נבנה מרעיונות אליהם נחשפתי מספרים. באופן כללי, האווירה בבית הייתה נינוחה מאוד (חוץ מדאגותיה של אמי לגבי הבריאות שלי והאכילה הבלתי מספקת בעיניה J) .

בגיל 14 החלטתי שבית הספר לא מאתגר אותי מספיק,  ושאני יכולה לקצר בשנה את הזמן שנותר לי לבלות בבית ספר תיכון. השקעתי מאמץ רב כדי ללמוד גם את כל חומר הלימודים של הכיתה מעלי (כלומר, למדתי שנתיים בתוך שנה אחת). לשמחתי, בסיום שנת הלימודים, בהיותי בת 15, עברתי בהצלחה את כל המבחנים, וצפיתי בקוצר רוח להמשך לימודים  מעניינים ומאתגרים.

בקיץ באותה שנה (1961), קרה בתוניסיה אירוע משמעותי, שלא היה קשור ישירות אליי, אבל  גרם לשינוי מהותי ביותר בחיי.

התקופה הייתה אמצע המאה ה-20, תקופה של זעזועים וערעורים פוליטיים רבים לאחר המלחמה והשואה, תקופה של העמקת ההתפשטות  של הרעיונות על זכות העמים להגדרה עצמית, תקופה של מלחמת אלג'ריה, של מלחמת הודו-סין השנייה, של מלחמת ווייטנאם. תוניסיה כבר לא הייתה פרוטקטורט של צרפת (היא קבלה עצמאות ב-1956), אבל בין שתי המדינות  היה הסכם שיתוף פעולה אדוק, לפיו (בין היתר) שמרה צרפת על הבסיס הצבאי ועל שליטתה המלאה בנמל ביזרת (נמל בעל חשיבות אסטרטגית גדולה בים התיכון), ובתמורה היא סיפקה סיוע רב לתוניסיה – בין היתר, את רב רובם של המורים שהפעילו את מערכת החינוך בכל תוניסיה.

בקיץ בשנת 1961, בזמן שטיילתי בחופשת קיץ בצרפת, פרץ משבר בין צרפת לתוניס. תוניס דרשה לסלק את צרפת מנמל ביזרת וכתגובה צרפת הודיעה שהא מפסיקה כל סיוע – ובין היתר היא מסירה את כל המורים הצרפתים המלמדים ביתי הספר בתוניסיה. ברגע זה הודיעו השלטונות שכל סטודנט תוניסאי בעל תעודת בגרות יידרש ויחויב לדחות את המשך לימודיו ויגויס ללמד בבתי הספר העממיים ברחבי המדינה (במקום המורים הצרפתים שפורשים).

הייתי בהלם, וגם משפחתי… מעבר לכל ההשלכות האחרות של המשבר הזה, היה חשש סביר שאני אשלח ללמד בבית ספר כפרי כלשהו, מרוחק מהבית, במקום להמשיך במסלול לימודים על פי תכניותיי והישגיי. הוחלט שאני אשאר לשנת הלימודים הקרובה בפנימייה בצרפת. כך התחילו החיים העצמאיים שלי.

החיים בפנימייה היו שונים לגמרי מהחיים בבית. ישננו 6 בנות באותו החדר. הייתה ידידות בין הבנות, אבל לא הייתה שום פרטיות. האוכל בקפטריה היה בסיסי, "לא למפונקים". לעומת זאת, הלימודים היו מאוד מיוחדים, וברמה גבוהה ביותר. בית הספר הזה היה בית ספר ניסיוני ללא ציונים כלל. לתלמידים היו אפשרויות רבות להעמיק את הידע שלהם  על פי תחומי העניין שהם בוחרים בעצמם. יזמנו פרויקטים, עבדנו בצוות – המורים תמכו, עזרו, השקיעו… השנה במוסד הזה ריתקה אותי, ותרמה לי רבות, למרות הקושי הרגשי והבדידות. מעבר לעובדה שקבלתי את כל העזרה הדרושה להשלמת החומרים שהיו חסרים לי בלימודים (וסיימתי את תעודת הבגרות בהצטיינות), נפתחתי לצורת חיים שונה ממה שהכרתי בכל ילדותי, התבגרתי, רכשתי בטחון עצמי, וגם למדתי להתחבר לאנשים אחרים ולעבוד ביחד למטרה משותפת.

הציונים הגבוהים שלי עזרו לי להתקבל למסלול מאד מבוקש של לימודי כלכלה וניהול בפריז, וראיתי את זה כהמשך דרכי הטבעי, במיוחד לאור העובדה שהמצב בתוניס כלל לא השתפר עבורנו. גם בפריז החיים שלי היו עצמאיים, ודי בודדים. גרתי במעונות סטודנטים. המכרים היחידים שהיו לי היו האנשים הקשורים ללימודים. לכן, שמחתי כשידידה הציעה לי להצטרף לאגודת הסטודנטים היהודים בצרפת. מהר מאוד הפכתי לפעילה בארגון הזה, ולאחר שנה צורפתי לוועד המנהל שלו.  הניסיון הזה העשיר אותי בהרבה מובנים – ולא רק בגלל שלמדתי שם לתפקד בהנהלתה של ארגון וולונטרי די גדול. הרבה יותר חשובה הייתה העובדה שהנושאים שהעסיקו אותי עמוקות  בתקופה הזאת העסיקו גם את רב הצעירים שהיו פעילים בארגון. שאלות של זהות, של שייכות, לאומית ופוליטית, שאלות של הקשר והיחס ליהדות, השאלות על הציונות – ומגוון רב של שאלות אחרות הקשורות למשמעות החיים בדורנו. בילינו שעות אינסופיות, בדרך כלל לאחר פעילויות, מאוחר בתוך הלילה, בוויכוחים על מה זה להיות יהודי, האם בן אדם הוא צרפתי ויהודי או הפוך, האם נכון להיות אזרח של יותר ממדינה אחת (הכוונה כאן כמובן צרפת וישראל), האם ניתן להתגבר על האנטישמיות ואיך, ועוד שאלות רבות.

נושאים אלה לא הטרידו אותי בכלל כל עוד שחייתי עם משפחתי. היה ברור שאנחנו יהודים, שאנחנו שייכים למקום בו אנחנו גרים (הייתה לנו אזרחות תוניסאית), ואנחנו חיים ביושר, באושר ובשלווה. לא נחשפתי בכלל, בבית, למאבקים פוליטיים, או אפילו לפעילותם של ארגוני נוער יהודיים במדינה בתקופת נעוריי. אומנם קראתי הרבה על מלחמת העולם השנייה, אבל גם ידעתי שבתוניסיה השפעת הכיבוש של הצבא הגרמני ב-1942 ו1943 הייתה יותר ממוקדת מאשר ברב המדינות אירופה, ולמזלנו אף אחד ממשפחתנו לא נהרג ולא נשלח למחנות. בכל מקרה, ההורים שלי נמנעו מכל שיחה על התקופה הזאת, וגם נמנעו משיחות מעמיקות אתנו על בעיות פוליטיות עכשוויות.

עם התדרדרות המצב הפוליטי בתוניס בתקופה בה חייתי בפריז, יצאתי לגמרי מה "בועה" בה גדלתי, והגעתי להבין כמה משמעות אישית יש לשאלות האלה. חיפשתי בכנות את תשובותיי האישיות לשאלות האלה, צעד אחרי צעד. ב-1964, כל ענף התובלה הולאם בתוניסיה, יחד עם ענפים כלכליים נוספים,  והחברה של אבי הפכה לקואופרטיב, ללא שום פיצוי כספי אליו. ניסיונותיו ליזום עסק אחר לאחר מכך נתקלו בבעיות אדמיניסטרטיביות. היה ברור שאנחנו, או לפחות צורת החיים בה חיינו, לא רצויים יותר שם. הוריי החליטו לעזוב את תוניס ולעבור לפריז. רב רובם של רכושם נשאר כמובן בתוניס, בגלל המגבלות  הרבות בהוצאתו.

אחת מפעילויות של הארגון שלנו הייתה להציע לסטודנטים (יהודים ולא יהודים) להכיר את מדינת ישראל בתנאים מתאימים ובעלויות צנועות, וארגנו נסיעות קבוצתיות רבות, בהם הפעילים שמשו בדרך כלל ראשי קבוצות. בנסיעה הראשונה התעניינתי, הסתקרנתי והזדהיתי, בנסיעה השנייה בדקתי את התלהבותי הראשונה והחלטתי לחזור לתקופה נוספת, ארוכה יותר, כדי לנסות לחיות כאן. שקלתי אפילו לחיות בקיבוץ. לאחר סיום הלימודים שלי בפריז (שכללו כתיבת עבודת גמר, שכתבתי על נושא קשור למדינת ישראל), הגעתי, הפעם בכוונה ברורה לנסות ולהיות חלק של מדינת ישראל. על הרעיון לחיות בקיבוץ וויתרתי די מהר,  שבינתיים פגשתי את מי שהפך לאבא של הילדים שלי ולו לא היה שום עניין בקיבוץ.

החיים  בשנים הראשונות שלי בארץ לא היו קלים. אומנם התחלתי לעבוד בתחום שעניין אותי ( סיוע לארצות מתפתחות )  אבל לא הגעתי לתפקיד שמספיק משמעותי בעיניי והחלטתי לפרוש. במקביל לעבודתי שם התחלתי ללמוד לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך פיתחתי קריירה בעולם העסקי.

הזוית האישית

גיל איתן: החוויה הייתה מאוד כיפית ונעימה, נהניתי ללמוד על סבתא שלי פאולט, ומאוד נהניתי להיפגש איתה.

פאולט: החוויה הייתה מאוד מעניינת ומאוד כיפית. לא האמנתי שהסקרנות של נכדי לפרטי חיים מסוימים שלי כל כך גדולה וגם שמחתי לראות את בגרותו בהבנת התהליכים