מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה אביצור לבית וכט. נולדתי בתל אביב בחורף שנת 1951. כיום אנחנו מתגוררים ברמת השרון.

בשנת 1960 לכד המוסד בארגנטינה את אדולף אייכמן – שהיה פושע מלחמה נאצי – ראש מחלקת היהודים בגסטאפו בגרמניה הנאצית. הוא היה מהאחראים הראשיים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה. אייכמן הובא למשפטו בישראל, הורשע ונידון למוות בתליה. הוא הוצא להורג בתאריך 31 במאי 1962.

הייתי בת עשר כאשר התחיל המשפט. ילדותי עברה עליי במרכז תל אביב הישנה, הייתה לי ילדות שמחה: חברויות ומשחקי ילדות שמתנהלים בעיקר ברחוב בשכונה. הוריי היו עסוקים בעבודה ואנחנו גדלנו להיות ילדים עצמאים מגיל צעיר ודי חופשיים, ואני חושבת גם אחראים. ידענו שהורינו עלו ארצה מפולין לאחר המלחמה. לאבא שלי – אריה (לייבל) הייתה בארץ משפחה – אח ושתי אחיות שעלו ארצה לפני המלחמה במסגרת משחקי מכבי. לאימא שלי – יפה ( שיינה) היו הורים ושתי אחיות קטנות יותר שעלו ארצה לאחר המלחמה (לאימא שלי היה גם אח שנרצח במלחמה).

הוריי הכירו ונישאו בפולין מיד לאחר המלחמה. ידענו שהם איבדו בני משפחה רבים במלחמה בפולין, אבל הם לא סיפרו הרבה ואנחנו לא שאלנו מה קרה בדיוק. לא היינו מודעים לגודל האסון המשפחתי והכללי ואיך עברו עליהם שנות המלחמה. הם לא סיפרו, אולי מהסיבה שהיינו ילדים קטנים מדי והם לא רצו לחשוף אותנו למאורעות ומה שעבר עליהם ולאפשר לנו ילדות רגילה ומאושרת. בנוסף, לא הייתה בציבור אווירה של לספר ולשתף, נקודת המבט על ניצולי השואה לא הייתה חיובית כל כך. לנו הייתה משפחה קטנה הן מצד אבי והן מצד אמי ותמיד חגגנו במשותף שמחות וחגים ולא הרגשנו בודדים.

בתקופת ילדותי האזנה לרדיו הייתה הדרך היחידה להתעדכן בחדשות, להקשיב לתוכניות מוזיקה, תסכיתים, חידונים ואפילו התעמלות בוקר עם מיכאל בן חנן, שמשנת 1945 עד 1970 העיר את מאזיני הרדיו בתחנת קול ירושלים. הרדיו בבית היה תמיד פתוח, גם כאשר לא היינו בבית, על-מנת ליצור רושם שיש מישהו בבית. בדצמבר בשנת 1945, כיוזמה של הסוכנות היהודית, נוסד המדור לחיפוש קרובים. המדור נועד לסייע לניצולי השואה לאתר קרובים ומכרים שאבדו בזוועות המלחמה ואולי שרדו. המדור שודר כל יום בצהריים בסמוך לשעת החדשות. אני זוכרת שהייתי מקשיבה וחושבת האם הצליח מישהו לאתר את מי שחיפש, אולם עדיין לא מבינה במלואה את הטרגדיה ומשמעות המדור.

בעקבות משפט אייכמן, ששודר ברדיו והאזנו לו גם בבית הספר, נחשפנו לזוועות. עדויות האנשים הניצולים היו מצמררות. אחד העדים היה יחיאל דינור שהיה סופר ישראלי יליד פולין ניצול מחנות ההשמדה וכתב ספרים על השואה. שם העט היה " ק. צטניק" שמבטאים "קצטניק" מושג שפירושו – אסיר במחנה ריכוז. בתו של יחיאל דינור, דניאלה דינור, הייתה בת כיתה שלי בבית הספר שלי העממי – ממלכתי דתי לבנות "שלמה המלך" בתל אביב. נהגנו להיפגש ובכמה הזדמנויות פגשנו את אבא שלה. כמובן שלא היינו מודעים לעברו עד המשפט.

בעקבות המשפט חל מפנה בעיצוב זיכרון השואה. המשפט הפנה תשומת לב אל הניצולים, העדויות שברו את שתיקתם וחשפו את סיפורם האישי וזוועות מחנות ההשמדה. היחס לניצולים השתנה, המושג "ששת המיליונים" קיבל מימד שונה – אישי פרטי. גם אצל הוריי חל שינוי, הפעם הראשונה שאני זוכרת את אבא שלי, שהיה הראשון שהתחיל לספר את אשר עבר עליו, היה בסיום ליל הסדר בשנה-שנתיים שלאחר מכן.

את חג הפסח נהגנו לחגוג כל המשפחה אצל סבא וסבתא שלי מצד אמי, שגרו בישוב קרית ביאליסטוק, ליד העיר יהוד. לאחר סיום הארוחה לא מיהרנו לקום ולהתפזר, גם לא היה לאן, שכן זה היה בית שיכון שני חדרים, מטבחון ואמבטיה קטנים. אחד החדרים, שהיה חדר האירוח – הסלון – היה הופך לאחד מחדרי השינה בסיום הארוחה והיה צורך לפנות שולחן וכיסאות כדי שנוכל ללכת לישון. ולכן היינו נשארים ליד השולחן, מקשיבים לשיחות המבוגרים ומשחקים. באותו ליל סדר, שהוא גם יום הולדתו, אבי התחיל לספר את הקורות אותו, התלאות שעבר מיום שנכנסו הגרמנים לעיירת הולדתו. לאחר זמן גם אימא שלי סיפרה. מאז אותו חג, בכל החגים המשפחתיים ואפילו לפעמים בארוחות רגילות בבית, אבא שלי היה חוזר על הסיפור, נזכר ומוסיף פרטים ואנחנו תמיד הקשבנו קשב רב – נדהמים איך אפשר לעבור כל כך הרבה תלאות ולשרוד. בני משפחה נוספים סיפרו את סיפורם, כל סיפור עולם ומלואו. ההתעניינות שלי בנושא והרצון לשמוע עוד סיפורים החלו בתקופה הזו. לא ערכתי מחקרים בנושא אבל קראתי והאזנתי למאות סיפורים אישיים עד היום הזה. אני חושבת שבמידה רבה השפעתי על ילדיי בהתעניינות בנושא.

סטיבן ספילברג תיעד את סיפורם של ניצולי השואה בסרטי וידאו – שני הוריי תועדו גם הם. הסרטים נמצאים כיום בארכיון הסרטים היהודים על שם סטיבן ספילברג וגם בידנו עותק.

הוריי, שלא הכירו זה את זו לפני המלחמה, הוסתרו על ידי משפחות פולניות. אבא שלי שרד, ניצול יחיד מעיירה בשם "נארב" שבמזרח פולין. אימא שלי ובני משפחתה מהעיירה "סוקולי" שליד העיר ביאליסטוק. חמש נפשות הוסתרו בגג אסם במשך שנתיים על ידי משפחה פולנית. שתי המשפחות קיבלו את אות "חסידי אומות עולם". בשנים מאוחרות יותר נסענו עם הוריי לפולין ופגשנו אותם – את ילדיהם, ההורים כבר לא היו בחיים.

בפולין עם אמי והבת של המשפחה שהסתירה את אמי ומשפחתה (5 נפשות) בזמן המלחמה

אציין אנקדוטה מסיפורו של אבי: אבא שלי הסתובב במשך המלחמה בשדות ומדי פעם קיבל מסתור ממשפחה שהכיר (משפחתו סחרה בתבואה והיו להם הרבה מכרים פולנים). אבי סיפר שכאשר היה חולם בלילה על דגים ושמע את אימא שלו אומרת לו: " לך בני", היה קם ומיד יוצא ממקום המסתור ובורח, למחרת היה נודע לו שגרמנים הגיעו לערוך חיפוש אחר יהודים במקום. אני נולדתי בחודש אדר – ו' באדר ב' תשי"א,  14 במרץ חורף 1951, מזל דגים. זה תמיד ריגש אותי לשמוע – "נפלאות דרכי עולם".

אמי,אחי ואני עם בני המשפחה שהסתירו את אבי בתקופת מלחמת העולם השנייה

הזוית האישית

סבתא שרה: אני חושבת שחשוב וצריך תמיד לשאול ולגלות עניין בעבר בקורות חייהם באירועים ובחוויות של אנשים קרובים וגם פחות קרובים. אנשים לא תמיד משתפים ומספרים מיוזמתם. כיום הוריי כבר לא בחיים ואני בתחושה שלא שאלתי מספיק ולא התעניינתי מספיק בפרטים כאשר זכרו ויכלו עדיין לספר, בתקווה שרוב הסיפורים והחוויות יהיו משמחים.

יערה: נהניתי לעבוד וללמוד עם סבתא שלי על העבר שלה, על הילדות שלה ועל משפחתה. היה לי כיף ומעניין ולשמוע ולהקשיב לה מספרת לי סיפורים וחוויות שעברה אני חושבת שהתחברנו ולמדנו המון אחת על השנייה וזה חיזק את הקשר שלנו. למדתי מהסיפור שסבתי סיפרה לי, שלאחר המלחמה הרבה אנשים שעברו אותה לא סיפרו את סיפורם האישי מהמלחמה מרצונם ולא רצו לחשוף את הילדים שלהם לזוועות שהם והמשפחות שלהם עברו.