מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל, אני מספר את סיפורה של משפחת רחמן:

אבא שלי ז"ל לא זכה לראות את אביו, סבא שלי, שנספה בשואה בשנת 1942. סבתא שלי שרה (רחמין) לא התחתנה שוב ועד סוף חייה חיכתה שסבי יחזור הביתה. סבתא  נולדה בשנת 1921 באיזמיר בטורקיה ליצחק ורוזה רחמין שגם הם ניספו בשואה בשנת 1940, ורק שרה הצליחה לשרוד בנס כי התארחה באיספהן אצל דודה רבקה שנפטרה אחר- כך בזמן הפוגרומים בפרס (איראן). המשפחה המאמצת הצליחה לברוח לבאקו שבאזרבאייג'אן ושם סבתא שרה פגשה את סבי. סיפור האהבה שלהם היה כמו סיפור רומיאו ויוליה, כי סבא היה מארמניה, והפוגרומים של אתמאן אנדרוניק והבנדיטים שלו, ששדדו אותם בדרך מאיספהן לבאקו, היו מאוד טריים בזיכרונם. למרות התנגדות המשפחות, אהבתם התממשה ונולד אבא שלי. אחרי חצי שנה נספה סבא במלחמת העולם השנייה. כך אבא שלי לא זכה להכיר את אביו.

דודה שלי, רעיה ז"ל מצד אימא, נולדה בקרמנצ'וג שבאוקראינה לסבתא חנה איצקוביץ שברחה מהישוב מנבי'ץ בפולין בשנת 1939, בזמן שהנאצים כבשו את פולין. הם המשיכו לברוח לאומן, לא רחוק מקייב, ומשם נאלצו להמשיך לגאורגיה למשפחה של סבא מיכאל. כל זאת כאשר סבתא הייתה בחודש תשיעי, בספטמבר 1941, כשהגרמנים נכנסו לברית המועצות. משם הם הגיעו לבאקו באזרבאיג'אן. אבא ואימא שלי למדו יחד בבית הספר בבאקו, התחתנו והולידו אותי. עלינו ארצה יחד, אשתי ואני עם בננו ובתנו שרה. בתי שרה קרויה על שם סבתי שהלכה לעולמה בשנה שבה נולדה שרה.

בארץ נולדו לנו עוד שני בנות, הבן שירת בחיל האויר והתחתן. וכך משפחתינו מוכיחה את ה"תקומה מהשואה".

הזוית האישית

לאה: היה מאוד מרגש עד לדמעות לשמוע את סיפורים של הסבתות שבאו מקהילות כל כך שונות, ממזרח ומערב מפולין וטורקיה, ועל הגורל היהודי המשותף, כולם איבדו את רוב המשפחה בשואה ומצאו כוח להמשיך ולקום מחדש משואה לתקומה.