מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1945, בסיום מלחמת העולם השנייה, החליטו הוריי, דוד ורחל סיידוף, לעבור מביתנו בירושלים לכפר אוריה ולהגשים את החלום לעבוד בחקלאות בארץ ישראל.

הוריי, עלו לארץ מכפר חקלאי "בית הנור" בצפון עירק, אזור הררי, שם הם עבדו בחקלאות וגידלו חיטה, אורז, אגוזי מלך ואת כל הפירות והירקות למאכל המשפחה. עבודת האדמה הייתה בדמם והם חלמו לעלות לארץ ישראל ולעבוד שם בחקלאות. עלינו בשנת 1939 לאחר תלאות רבות והגענו לירושלים. קיבלו אותנו לביתם, משפחה מורחבת שעלתה לפנינו וסייעו לנו בקליטה עד שהתמקמנו בבית משלנו. עם זאת, הוריי המשיכו לחלום לגור בכפר חקלאי ולעבוד את האדמה.

בשנת 1943 הסוכנות היהודית פנתה לקהילה היהודית בירושלים, בנחלת אחים, שם התגוררנו, והציעו להרחיב את היישוב "כפר אוריה". המקום היה מוקף ביישובים ערבים עוינים והיהודים רצו לחזק את הכפר ולמנוע השתלטות של הערבים.

תחילה, נשלחו הגברים של הקהילה לבנות את הבתים ולאחר מכן, בשנת 1946, בסיום מלחמת העולם השנייה, עברו כ-30 משפחות צעירות למקום. גם המשפחה שלי, זוג הורים וארבעה ילדים, עברו איתם.

הבתים כללו שני חדרי שינה ומטבח. השירותים היו בחוץ, הייתה סככה לבעלי חיים והתקלחנו במערה ליד הבית, עם גיגיות דליים. בחדר אחד ישנו הוריי ובשני אני והאחים שלי: עוזי, שלום וצדוק. בכפר, הקמנו בית ספר, בית כנסת, צרכנייה וכאשר היו צריכים דברים נוספים, נסעו לעיר רמלה או לירושלים עם עגלות.

אני, כילד, עזרתי אחר הצהריים ובימים שלא התקיימו לימודים, בחקלאות. תפקידי היה לזרוע, לקצור/לקטוף את היבול ולטפל בבעלי החיים, בעיקר בעיזים, תרנגולות ויונים. גידלנו בשדה חיטה, שעורה, תפוחי אדמה, בצל, גזר ושום. אבא שלי חרש את האדמה עם מחרשה ופרדה והכשיר את הקרקע.

באותה תקופה, הייתי בן 8, האווירה בין תושבי הכפר הייתה טובה, כולם עבדו יחד, עזרו אחד לשני ושמרו יחד בלילות על הכפר. אמנם לא היה לנו גן משחקים אבל כל הילדים שיחקו יחד בשבע אבנים, תופסת ומחבואים וידענו להעסיק את עצמינו. הקושי העיקרי היה מהערבים השכנים. הערבים התנכלו לנו, הם גנבו את כל מה שאפשר, שרפו את היבול ותקפו אנשים שעברו דרכם לעיר ע"י זריקת אבנים.

אני זוכר שלא פחדתי מהערבים ומאחר שהייתי רועה את הצאן, הכרתי ערבים רועים והתחברתי איתם. שוקרי, רועה צאן מכפר ח'ירבת פאר, היה החבר הכי טוב שלי מבין הרועים הערבים.

בשנת 1946 הגיעו לכפר אוריה אנשי הפלמ"ח כדי לשמור על היישוב. כאשר הישוב גדל, היה ריבוי התנכלויות ע"י הערבים והם החלו לירות על הכפר בלילות. אנשי הפלמ"ח הגיעו כתגבורת לאנשי היישוב. כדי להגן על הכפר, הקמנו חומת בטון והיא חסמה את היריות והגנה על התושבים והבתים שלנו.

בהמשך, חלה הסלמה  ובשנת 1948 כאשר הכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הערבים החליטו לכבוש את הכפר וכדי להילחם ללא חשש, אנשי הפלמ"ח החליטו לפנות את תושבי הכפר. באמצע הלילה פינו את כולם ל"חולדה" ומשם לכל מיני מקומות בארץ. אני ומשפחתי עברנו לכרכור ומאז אני מתגורר כאן.

בצעירותנו

אני על האפנוע

הזוית האישית

סבא מציין שנהנה מאוד בפעילויות הקשר הרב דורי. סבא אמר שתמיד נעים לו להיות איתי ושהוא אוהב לספר לי על הילדות שלו ועל חוויות העבר. סבא מרגיש שאני אוהבת לשמוע עליו וללמוד על החיים בעבר. סבא מאחל שאני אהיה בריאה, שמחה ושאצליח בלימודים ובכל מה שארצה בחיים.

אני נהנתי בקשר הרב דורי, היה לי כיף עם סבא, היה לי מעניין לשמוע ממנו על החיים בעבר והיה מסקרן מאוד. אני מאחלת לסבא בריאות, אושר ואשמח לשמוע עוד הרבה סיפורים מילדותו.