מאגר סיפורי מורשת

אבא ואמא עברו הכשרה בפולין במטרה לעלות לפלסטינה, להתיישב על הקרקע ולעבוד בחקלאות. הם התחתנו בפולין ועלו בעליה לגלית בשנת 1938.

מנמל חיפה הם עברו לנתניה. שם גרו שנה והתארגנו בקבוצה בשם "דרור" לעליה על הקרקע במושב בית יוסף. חוסר התקדמות בקבלת שטח קרקע להתיישבות, כפי שהובטח לאנשי קבוצת דרור ותנאי האקלים הקשים בעמק בית שאן, דחפו את אמא ואבא לנסות את מזלם במקום אחר. הם החליטו לנסוע לחיפה ולבדוק את האפשרויות למגורים ולעבודה. מקום לגור מצאו ברחוב השוֹמר בחיפה.

משפחת בונגרט הגיעה לחיפה ממושב בית יוסף שבבקעת בית שאן בשנת 1943. אבא – אביש, אמא – חייקה ואחי – בנצי שנולד בבית יוסף.

רחוב השוֹמֶר 41 חיפה

ההורים שכרו דירה ברחוב השומר. אל רחוב זה באו אבא ואימא מבלי לדעת את היסטורית המקום והיותו של רחוב השומר גבול בין השכונה היהודית לבין השכונה הערבית. הם שכרו חדר בדירה בה התגורר זוג נוסף בחדר השני. המטבח, השירותים וחדר הכניסה היו משותפים. הבית ניצב בולט בבדידותו ברחוב השומר פינת הירמוך. מצדו האחד השתרע מגרש ריק, שהיה מדרון משופע עד לרחוב אבן גבירול. המשכו של אותו מגרש ריק – היה עד למאפיית אחדות בבית מס' 37 ברחוב השומר.

הדירה הייתה בקומה השנייה מעל קומת הקרקע. מהמרפסת נשקף נוף תחנת הרכבת מזרח, חוף הים הפתוח, שלט בית החרושת "שמן" ונמל חיפה. רחוב אבן גבירול נמוך יותר מרחוב השומר וגם שאר בתי הערבים במורד לא הסתירו, כך שהייתה שליטה מלאה על כל השטח במורד המגרש הפתוח. גדר בטון חשוף הקיפה את כל הבית ובכניסה הייתה דלת ברזל כבדה וחלון מסורג.

האנגלים התארגנו בארץ לקראת פלישה צפויה מצד הגרמנים. אבא (אביש) התחיל לעבוד במחסני הצבא הבריטי בטירה. שליד חיפה.

מיד לאחר הסכם החלוקה שאושר באו"ם בכ"ט לנובמבר 1947, התקוממו הערבים, זרקו אבנים, עשו פרעות, חסמו כבישים וחלקם גם התנכל לשכונות היהודיות בחיפה. ביתנו שהיה הקיצוני ברחוב השומר והיה סמוך לשכונה הערבית שמעבר לכביש – ספג את מלוא חמתם וצליפותיהם. אבא עבד באותו יום בבית חרושת "שֶמֶן" – ואוּלץ להישאר במפעל עד שעה מאוחרת מחוֹסר אפשרות לחזור, כי בכבישים היו מחסומי אבנים שהוקמו ע"י הערבים.

נשארנו בבית כמעט לבדנו. חלק גדול מהשכנים כבר הספיק לעזוב ולמצוא מפלט בדירות קרוביהם. העיקר לא להישאר בבית שהפך למטרה לתקיפות הערבים. הערב ירד. בחושך חששנו שהרע מכל יקרה. אבא אחר לחזור מהעבודה והיינו מודאגים מאד. מחוסר הידיעה מה קורה איתו ומחוסר היכולת ליצור קשר, טלפון לא היה אז. מה שהוסיף לפחדנו היה נר ועששית הנפט שדלקו, מהחשש שאור בבית יזמין צליפות מדויקות לעברנו. בחוץ נשמעו יריות, הדי פיצוצים ולעתים גם שריקות כדורים ונתזים שפגעו בבית.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת. בשעות כאלו כל נקישה חשודה. האיש שמעבר לדלת היה מנשק'ה ,חבר של אבא, שהודיע מיד בקול חרישי – הגעתי כדי לקחת אותכם. פתחנו את הדלת ומנשק'ה שהיה נסער ונרגש מהדרך שעבר עד אלינו, לקח פיקוד ונתן הוראות : לארוז מה שאפשר לקחת. תוך דקות מועטות יצאנו מהדירה כשאנו נפרדים ממנה ומרכושנו הדל – לתמיד.

היינו בחדר המדרגות החשוך. גיששנו באפלה והגענו לדלת הברזל. פתחנו אותה בחשש. לא ידענו מי יכול להסתתר מעברה השני. מנשק'ה לקח אותי על זרועו ובידו השנייה לקח חבילה. אמא לקחה גם היא ככל שיכלה. הלכנו כפופים דרך הקטע החשוף ליריות, שהוא המגרש הריק בין ביתנו לבין מאפיית אחדות. עד שעברנו קטע זה שהוא בסך הכל כ – 50 מטרים נשמתנו פרחה, אך מנשק'ה עודד אותנו ולבסוף הגענו עד לבית הקרוב. משם אפשר כבר היה ללכת זקופים אך צמודים לגדרות הבתים. כך נגררנו אחרי מושיענו.

הגענו לביתו של מנשק'ה. מלכה אשתו קיבלה את פנינו בחמימות.

מנשקה ומלכה גרשוביץ

מנשק'ה ומלכה חלקו דירה בת שני חדרים עם עוד זוג. הדירה כללה מטבח ושרותים. הזוג האחר ללא ילדים, התגורר בחדר אחד ומלכה, מנשק'ה ושרה'לה בתם הקטנה התגוררו בחדר השני. המטבח והשרותים היו משותפים. התקבלנו בחום ואהבה.

אבא התעכב בבית חרושת שמן שליד חוף הים, מחוסר אפשרות לחזור עקב חסימת הכבישים. כך שנסיעה שנמשכת בדרך כלל כרבע שעה התארכה הפעם לשבע שעות. דרך נווה שאנן לכרמל ומשם להדר.

את כל הדרך הזו נסע אבא במשוריין שדלתותיו וחלונותיו חסומים בלוחות מתכת. דאגתו הייתה רבה. הוא לא ידע את אשר עובר עלינו ולא ידע לאן לחזור. השמועה על היריות והצליפות לכיוון ביתנו הגיעה גם אל הנוסעים במשורייָן. השעה הייתה קרובה לחצות. אבא החליט מתוך אינטואיציה להגיע לביתם של מלכה ומנשק'ה ולטקס עמם עצה. בעומדו ברחוב ברזילי ליד ביתם של מנשקה ומלכה ראה אור בחלון והחליט לעלות.

בבואו – חיכתה לו הפתעה כשפגש אותנו נרגשים לא פחות ממנו. התארגנו לשינה לאחר היום המתיש. שבעה אנשים בחדר אחד. ארבעה מבוגרים  ושלושה ילדים קטנים. גרנו ביחד למעלה מחודש. אוירת "הביחד" זכורה לכולם כשלווה וללא חיכוכים.

אנשי ה"הגנה" שהשתלטו על הבית הגנו עליו וצלפו מדי ערב על הערבים היורים אל הבית. הקושי של החיים ביחד בדירת מלכה ומנשק'ה התבטא בצפיפות הרבה בייחוד בשעות הערב או בשבתות. ההתנהלות של כמות אנשים וילדים רבה כל כך לא הייתה נוחה לכל הצדדים. הורי התחילו לחפש מקום מגורים חלופי ושמועה הגיעה לאבא ולמנשק'ה שיש  חדר כביסה בקומת קרקע בבית ברחוב עקיבא.

רחוב עקיבא 47 חיפה

אבא ומנשק'ה הגיעו לרחוב עקיבא באישון ליל. ראו את המקום ולמחרת השיגו עגלת יד דו גלגלית. העמיסו את מעט המטלטלים שלנו  – מיטות הברזל ואת מיטת התינוק שלי. מנשק'ה ואבא הרימו בעזרת מוט את שלבי תריס הגלילה, לאט ובזהירות על מנת לא להרעיש ולהעיר את השכנים.

המראה שהתגלה לעינינו היה מדכא. חדר מלבני ששימש כחדר כביסה לדיירים בגודל כחמשה מטרים אורכו וכשלושה מטרים רוחבו. מטויח וצבוע בלבן. רצפת בטון, כיור חרס גדול, ברז מים ונורה חשופה במרכז תקרת החדר. עברו דקות מועטות ומספר דיירים שניעורו מהרעש, הופיעו בפתח חדר הכביסה והציגו את עצמם. הם אמרו שהם מבינים אותנו אך הם מבקשים ששהותנו במקום תהיה זמנית וקצרה. הם הניחו לנו. נרדמנו בתנאים האלה על הרצפה. לשירותים ורחצה השתמשנו במִקווה שברחוב גאולה שצמוד לישיבה ולגן שטרוּק.

מלחמת השחרור הייתה בעיצומה. אזעקות ופליטים נוספים מישובי הגליל הגיעו לחיפה. הדי הקרבות והפיצוצים נשמעו בעיר מדי יום כולל אותו פיצוץ אדיר שנשמע היטב בחיפה. עוד באותו היום התבשרנו כי הבית שלנו ברחוב השומר פוּצץ ולמעשה אין לנו לאן לחזור. התאריך היה 19 למרץ 1948 הייתי אז כבן שנתיים.

פרטי המקרה שגרם להריסת ביתנו פורסם בעיתונים של הימים ההם.

הערבים ששהו בבית סמוך ברחוב השומר 43 צלפו לעבר הבתים ולכל אורך רחוב השומר. אנשי ההגנה ששמרו על ביתנו הנטוש ברחוב השומר 41, פונו ע"י הבריטים. בתגובה אנשי ההגנה מיקשו את דלת הכניסה בחומרי נפץ כדי למנוע מהערבים להשתלט על הבית. יחידת סיור בריטית הגיע לבדוק מה מתרחש בבית. השוטר שפתח את הדלת נהרג ושני חיילים נפצעו. תגובת האנגלים הייתה מהירה – הם החליטו לפוצץ את הבית שלנו.

מפקד החבל, שמחה חרובי, בהברקה של רגע מיהר להיפגש עם המפקד הבריטי במקום ואמר שהוא יודע מי הטמין את המוקש. המפקד הבריטי דרש לדעת מי זה. שמחה סיפר לו שהערבים מהבית ברחוב השומר 43 הם אלה שעשו זאת במטרה לפגוע באנשי ההגנה שכנראה יחזרו לבניין. המפקד הבריטי החליט בו במקום לפוצץ את שני הבניינים. לימים פינו את הריסות הבית ובמגרש הריק הקימה העיריה גן ציבורי קטן .

שמחה חרובי בן 100!

5.2017 מתוך אלבום משפחתי

האירוע היה קשה וטראומתי מאד עבורנו, אך החיים היו חזקים יותר, והיה צורך להתמודד עם קשיי היום יום ולהמשיך. חיי היום יום של אמא היו הקשים ביותר מבין כל בני הבית. כשיצא אבא לעבודה ובנצי אחי לבית הספר – נשארתי עם אמא ועליה היה לתפקד בתנאים מאד קשים.

תמונת פיצוץ הבית ברח' השומר 41 ביום 19.3.48  11:00

מתוך הספר cordon & search by major  R.D Wilson

הבישול על פתיליית הנפט נמשך זמן ממושך. מידי יום נקנה חצי בלוק קרח שהספיק להפשיר עד למחרת. גם קנית מצרכים ונשיאתם ממרחקים הייתה מבצע לא פשוט. עבודות הבית בתנאי המגורים שבחדר הכביסה – הכבידו מאד. שטיפת ריצפת הבטון, הרתחת החיתולים והכביסה על גבי הפרימוס, טיפול בילד קטן עם מחלות ילדוּת – שמדי פעם היה צורך להביאו רָגלית לקופת חולים  ברחוב גאולה. כל אלה היו קשים במיוחד לאמא.

לאחר שחרור חיפה, בתים רבים של הערבים שברחו נותרו ריקים ונמסרו לאנשי העליה החדשה שבאה, פליטי מחנות הריכוז. וגם לנו נמצא פתרון. וועדת המצב הפנתה אותנו לשכונת חַלִיסָה בחיפה לרחוב שָאוּקִי 28 ב' לקבל דירה. ליָמִים הוחלף שמו של הרחוב משאוקי לגוּש עֶציוֹן. הרהיטים המעטים שהיו לנו ומטלטלינו – הועמסו על משאית קטנה שעמדה ליד גדר הבית ברחוב עקיבא. נפרדנו ממספר דיירים שההורים היו איתם ביחסי שכנות טובים. עזבנו את חדר הכביסה שהיה ביתנו למספר חודשים ועברנו לדירה ה"חדשה"

הסביבה הייתה שוממה, בתים ריקים  ועזובה בכל. המשאית פנתה במעלה התלול של רחוב שאוקי ועצרה כמעט בקצה העליה. לא רחוק מאתנו התנשא בית אבן בן 3 קומות. בין הכביש לבין הבית השתרע מגרש גדול שעצי תאנה, עצי חרוב מעטים ושיחים היו מפוזרים בו. שביל לא סלול הוביל לכיוון הבית.

התחילו לפרוק את הרהיטים ולהובילם לכיוון הבית. אמא ואני בזרועותיה, אבא והאיש מוועדת המצב ואחי בנצי – התקדמנו לעבר הבית. עלינו לקומה השלישית, העליונה. הדירה המיועדת לנו הייתה בת 5 חדרים, מרפסות, מטבח + מרפסת, שירותים, חדר אמבטיה ופרוזדור. הדירה הייתה גדולה במושגים של אז ומיד הודיעו לנו שעוד משפחה תכנס לגור בדירה בשותפות אתנו. לא ארך זמן רב והגיעו השותפים שלנו, משפחה קטנה, זוג מבוגר יוצאי הונגריה שאתם גרנו מספר שנים בשכנות ובשותפות טובה.

סבא שמוליק בגן הילדים ראשון מימין

הבילוי המקובל באותה תקופה היה לטייל ברחוב הרצל בחיפה שהיה הרחוב הראשי עם החנויות ובתי הקולנוע וכמובן משפחות עם ילדים הלכו לגן בנימין בהדר. שם נפגשו ההורים עם חבריהם ולילדים היה מקום מטופח למשחקים . גן הילדים שלי היה בשכונת חליסה ברחוב הירדן. לביה"ס הלכנו ברגל קבוצת ילדים שכנים. מרחק לא קטן ללא ליווי מבוגר וכך גם במשחקים במגרשים העירוניים ובשכונה.

חצר הבית הייתה מרוצפת והיו בה קטעים של גינה ועצי נוי, היה ניכר שגרו בבניין אנשים אמידים. מעלה ההר היה טבעי והיו בו עצי חרוב, תאנה ושיחי צבר. הרבינו לשוטט בסביבה ולשחק בין העצים. כשלא שיחקנו במגרשים הפתוחים הלכנו למועדון, ברחוב הגיבורים, ליד בית הנג'דה. שם היו משחקים ומדריכים ונערכו פעולות  חברתיות. לים הלכנו ברגל, לחוף שמן, מרחק של שעה הליכה. כל המשפחה. נושאים איתנו אוכל, שתייה וגלגלי ים, שהיו פנימיות של גלגלי מכוניות. בחוף היה חול לבן והמים היו כחולים ונקיים למרות בית חרושת שמן ונמל חיפה הקרוב.

גרנו ברחוב גוש עציון 28 ב' עד 1958, אז החליטו ההורים עקב קשיי התחבורה במקום והצורך ללכת מרחקים ברגל ובמיוחד לעלות את רחוב גוש עציון התלול, שעדיף לעבור דירה ובחרו לגור בקריית חיים.

הזוית האישית

סבא שמואל, מספר לכנרת את סיפוריו המרתקים על ימי ראשית המדינה.