מאגר סיפורי מורשת

משפחתי היא הבסיס ממנו צמחתי. אמנם המשכתי בבגרותי בדרך עצמאית משלי, יחד עם זאת בצמתים חשובים הוריי השפיעו, במודע או שלא במודע, על הבחירות שעשיתי בחיי, דרך החינוך שלהם אותי ודרך הדוגמא האישית שנתנו לי.

אבי, אלכסנדר, נולד בהולנד ביום כיפור בשנת 1913 לסבא יצחק ולסבתא יהודית. אבא למד בחיידר ועד כיתה י' הלך לבית כנסת בכל שבת והניח תפילין יום יום. בהיותו בן 17 ברח אבי מבית הוריו והתגורר לסירוגין אצל שלושה חוואים הולנדים. בחוות שלהם למד לעבוד בחקלאות, עבודה שהיתה ערך חשוב בהגשמת החלום הציוני. אבא נתפס אחרי חיפושים רבים שחיפשה אחריו המשטרה ההולנדית והושב לבית הוריו. לימים הצליח לשכנע את הוריו ברצינות כוונתו לעלות לארץ ישראל ביחד עם בן דודו וקבוצה של חברים. אבא סיפר לי שלא היה קשה לו לשכנע את הוריו שכן אחיו יהודה, בנם הבכור של הוריו, כבר עלה אז לישראל. דוד יהודה נפטר שלושה חודשים אחרי עלייתו ארצה. אבי עלה לארץ בשנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, והתיישב בקיבוץ עין חרוד, שם פגש את אמי. אמי מאשה נולדה ברוסיה הלבנה להוריה, סבא משה וסבתא חיה. סבא משה התאלמן ונותר עם שבעת ילדיו, הבכורה בהם רק בת 17 והקטן בן שנה וחצי! כבר בשנת 1925 החליט סבא משה לעלות עם שבעת ילדיו ארצה. סבא חש ש"רוחות רעות מנשבות באירופה". הוא הגיע עם ילדיו לחיפה משם עברו לג'דה, הלא היא רמת ישי של היום, משם המשיכו ליפו ואח"כ לירושלים. סבא משה ומשפחתו עברו למקומות בהם מצא מקור פרנסה לכלכלת הילדים ומקום הולם לחינוכם. ברוסיה, בעיירה בה גרו, היה סבא קבלן גדול וידוע שהיה בונה ומשכיר מבנים וחנויות לכל דורש. מצבו הכלכלי היה טוב. משהחליט לעלות השאיר מאחוריו את כל רכושו! בירושלים עבד סבא כבנאי והצליח לכלכל את משפחתו בכבוד.

אימא סיימה את הסמינר למורות בבית הכרם שבירושלים והצטרפה לקבוצה שנקראה "חוגים", שמטרתה הייתה להקים ישובים ולחזק יישובים קיימים. במסגרת זו הגיעה אימא לעין חרוד. כשהגיע אבי לקיבוץ נבחרה אימא ללמדו עברית, ההתאמה היתה מושלמת ובסופו של דבר אמי ואבי היו לזוג. באותם ימים החותמת לזוגיות היתה חופה וקידושין והזוג הנשוי היה מקבל מהקיבוץ אוהל או חדר, לפי הוותק.

לאבא היו ידי זהב והוא בנה להם חדר מקרשים, מוגבה בין ענפיו של עץ אקליפטוס. את העץ לבניה אסף מכל מיני מקומות אליהם הגיע בהיותו נהג משאית בקיבוץ. מעין חרוד עברו הורי לקיבוץ בית השיטה הסמוך, שם גם נולד אחי הבכור רם. אבא לא רצה לחיות בקיבוץ ומשאת נפשו היתה להיות בעל משק משלו, עצמאי. הם עזבו את הקיבוץ ועברו לגור אצל משפחת זייד בשייך אברייק, ליד קרית עמל של היום. הורי עזרו למשפחת זייד בהפעלת המשק ולהשלמת הפרנסה עבד אבי בחפירות הארכיאולוגיות בבית שערים העתיקה. מבית זייד הגיעו הורי למושב בית שערים בשנת 1943. אבא עבד כנהג המשאית של בית שערים ועסק בהובלת התוצרת החקלאית וכל שאר המצרכים שנדרשו למושב. בבית שערים הקימו הוריי משק לתפארת. שם גם נולדה אחותי נילי ונולדתי גם אני.

אימא, כמובן, היתה מרכז הבית. אימא הקנתה לנו ערכים של התנהגות, דבקות, עבודה, יושרה. היא שיתפה אותנו בהמון נושאי שיחה במשפחה. השיחות התנהלו סביב שולחן האוכל או שהתנהלו כשיחות אישיות בינינו לגבי אירועים שונים שאירעו לנו, חוויות מיוחדות או ויכוחים שניהלנו כילדים עם חברים או מורים. אולם לא רק בזה עסקו שיחותינו. נושאים כמו ספרות, שירה, מוסיקה ותיאטרון היו מעורבים כמעט בכל שיח במשפחה.. הוריי היו נוסעים בסוס ועגלה מבית שערים לנשר לדודים שלי, ומשם היו ממשיכים ברכב לחיפה, אם לקונצרט ואם לתיאטרון. פעילותם התרבותית היתה הן לשם הנאה והן כדי להקנות ערכים תרבותיים לכל המשפחה. אימא למדה אנגלית בהתכתבות דרך הדואר עד שרכשה מיומנות וקיבלה הסמכה להוראת האנגלית בבית ספר יסודי. בהמשך אכן לימדה אנגלית בבי"ס יסודי ברמת ישי. אימא למדה לנגן על מנדולינה בעצמה, תחביב שמאד אהבה, אך התחביב הזה פסק לאחר שבאחת מנסיעותיה שכחה את המנדולינה באוטובוס… אבא היה השותף השקט יותר של אימא בנושא החינוך בבית והעשייה בבית ובמשק, והשפיע דרך הדוגמא האישית. כל אחד מאיתנו הילדים היה עוזר יום יום בעבודות המשק והשדה, חובה שביצענו טרם יכולנו להתפנות ללכת לשחק עם החברים במרכז המושב. לנו הילדים היה המון חופש ועצמאות מחד, אך גם היו גבולות ברורים מאד מאידך. אני הייתי כרוך אחרי אבא בכל זמן שיכולתי כדי לעזור לו במשק. כבר מגיל שש אבא נתן לי לשׂדד שטח כהכנה לזריעה כשאני נוהג לבדי בטרקטור הפרגוסון שלנו ואבא עומד ומשגיח בצד השדה. ואני, אני מתפוצץ מגאווה! חיינו בבית ובמושב היו חיים מאד מאושרים, מלאי ענין ועשירים בעשייה לכל בני המשפחה.

אבא ואני 

בכיתה ד' הצטרפנו לתנועת "הנוער העובד והלומד". שתי המדריכות שלנו, עטרה וזיוה, מילאו אותנו בסיפורי פלמ"ח, הגנה והפעילו אותנו במשחקי חברה. טיילנו מחוץ למושב, היינו יוצאים למחנות נוער ונפגשים עם נוער מישובים אחרים וכמובן קיימנו מסעות ברחבי הארץ. עד היום המפגשים בינינו, חברי הילדות, והמפגש עם המדריכות מרגשים אותנו.

אהבת המשק והעבודה החקלאית של אבא שהתבטאה גם בפיתוח המשק וביזמות מבורכת תוך דבקות במטרה, והניבה הישגים בולטים במשקנו. לאבא יצא שם טוב ומוניטין שהביא הרבה חברות שונות שרצו להטמיע שיטות עיבוד וגידול חדשניות בשדה מחד או לעשות במשק שלנו ניסויים בכלים חדשים מאידך. כל זאת כדי לקבל את חוות דעתו המקצועית של אבא על טיבם ויעילותם וכדי להיעזר בניסיונו העשיר ורעיונותיו הפוריים. אבא היה פורץ דרך בגידול בקר לבשר ובשיטות חליבה ידניות, תוך הקפדה על ניקיון מופתי והתוצאות התבטאו באיכות חלב מעולה. בנוסף הצטיין אבא בפיתוח גידולי שדה חדשים להזנת הבקר, ובתכנון מבנה משק בו כל המבנים תחת קורת גג אחת, לנוחות ולייעול העבודה – והתוצאות היו מעולות. עבורי אבא הוא הדוגמא לחריצות, להתמדה, לחשיבה מחוץ לקופסא ולאהבה לעבודת המשק, אותה נטע בתוכי. בית הוריי היה מרכז כל המשפחה. בחופשות בילו אצלנו בני דודי, להנאת כל הילדים. יחד איתנו נהנו ממוצרי חלב טריים ושפע ירקות ופירות מתוצרת משקנו והיו שבים "בריאים ומדושנים" לשנת הלימודים החדשה. כשבגרנו היה ביתנו גם מרכז התכנסות ואירועים לכל בני המשפחה המורחבת. חגגנו בביתנו ארועים משפחתיים, שמחות וחגים משותפים. חשובים במיוחד היו החגים החקלאיים ובראשם חג השבועות, עת היו מתכנסים במושב המשפחות המורחבות של המושבניקים וחוגגים יחדיו כל הציבור, עם תכנית מקורית ועשירה פרי רוח הכוחות המקומיים.

חודש לפני יום הולדתי האחד עשר נהרג אחי רמי, שהיה טייס, בתאונת אימונים ליד קיבוץ משאבי שדה בנגב ובאחת השתנו כל חיינו. הכאב האישי שלי ושל אחותי נילי היה עצום, ולא פחות קשה היה לראות את הורינו שעולמם נחרב עליהם פתאום. כולנו הערצנו את רמי שהיה בו כל מה שהורה חולם שיהיה בילדו – הוא היה יפה, חכם, כריזמטי אך צנוע, דעתן בעל ידי זהב בכל מלאכה שעשה. רמי היה אהוב על כל מי שפגש ולנילי ולי הוא היה אח למופת. בתחילת כיתה י"ב עזב רמי את הלימודים למורת רוחם של הוריי, של מורי ביה"ס בו למד ושל ועדת החינוך במושב. כולם ניסו לשכנעו לסיים את כתה י"ב אך רמי התנדב לקורס טיס אותו סיים כחניך מצטיין. כאשר היה בא לחופשות סופ"ש הייתי מסיע אותו בפרגוסון דרך השדות לבסיס רמת דוד ומחכה שם שיניע את הסטירמן הדו-כנפי איתו הגיע מהדרום. הייתי מחכה שיניע את המטוס ונוסע בפרגוסון צד בצד עם הסטירמן עד לנקודת ההמראה כשהוא מנופף לי בידו לשלום ואני מלא גאווה חוזר בדהרה על הטרקטור הביתה.

אחי רמי ז״ל

בעקבות האסון של נפילת אחי רמי השתנה אורח חיי משפחתנו באחת. הוריי הפכו מכונסים יותר באורח חייהם. אחותי ואני חיפשנו את דרכנו לחיות עם ובצל האובדן הנורא. אחרי האסון פנתה אימא לממש את יעודה כבוגרת סמינר והיתה למחנכת. אמי היתה מורה בבית ספר עממי ברמת ישי ולימים הפכה למנהלת בית הספר. אמי, בנוסף להיותה פעילה במשק, מורה ומחנכת, עסקה בשעות הפנאי בעיצוב וייצור כלי קרמיקה לנוי כמו גם לצרכים שימושיים.

אני למדתי בתיכון בטבעון. אבי אמר לי: "אני אלמד אותך חקלאות ובתיכון בטבעון תלמד לתעודת בגרות". בתיכון בטבעון פרט לתעודת בגרות זכיתי להכיר את ורד, אשתי לעתיד, שלמדה בכתה המקבילה. לצנחנים הלכתי כברירת מחדל, כיון שהוריי לא הסכימו לחתום על הסכמה כפי שדרש הצבא כדי שאוכל להתנדב לקורס טיס. עד היום זה החלום הכי גדול שלי שלא התממש. בתום שירותי הצבאי חזרתי למשק. ורד ואני התחתנו בשנת 1971 ולנו שני ילדים מאומצים. דורון הבכור, נשוי לבתיה והם הורים לשתי נכדות, בר ורונה. ובת הדר הנשואה לאבי.

הוריי

אחותי נילי הלכה בעקבות אמי ופנתה לעסוק בחינוך. לימים היתה למנהלת בית ספר בנצרת עילית ומאוחר יותר ניהלה בית ספר חדש שקם בעיר. לאחר שפרשה מניהול עברה ל"קרן קרב", קרן ללימודי העשרה בבתי ספר, שם ריכזה צוות הוראה בבתי"ס באיזור הצפון. לנילי בן ובת וחמישה נכדים.

כשבני דורון, בהיותו ילד צעיר, ביקש שאבנה לו בית על עץ הזית כדי לשחק בו עם חבריו, זה התקשר אצלי לבית שבנה אבי לאמי על האקליפטוס בעין חרוד. בניתי לדורון בית מאדני רכבת בין ענפי הזית, בית קטן עם מרפסות ומגלשה הגולשת לבריכת מים מרופדת ביריעת שמשונית כחולה לאיגום המים. על כך נאמר שתורשה מתבטאת גם ברעיונות ולא רק בצבע העינים…

איור של אריה טופור

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

יהודה איילי תרם סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו כאן