מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משפחתי השובבה

סבתא ואני
סבתא ואחותה אלה בילדותן
ילדותה של סבתא חסיה

שמי חסיה, נולדתי ב-1951, בְתורוב, שבבלורוסיה. תורוב היא סימטה, שכמעט כל תושביה היו יהודים. משפחתי גרה בבתים, אשר בנינו בתוך חצרינו. בסך הכל היינו 6 נפשות. בביתי היינו 5 נפשות: אמא ואבא שלי, אני, אחותי ז"ל ואחי הקטן. בבית השני, גרה סבתי. אבי היה מנהל סנדלריה, ואמי גידלה את כל ילדיה בביתה.

הרבה פעמים שאלתי את סבתא, מה היה ומה לא היה בילדותה, היא סיפרה לי הרבה דברים, שאותם נפרט בהמשך, אך את הסיפור הזה, אני שומע לראשונה:  "היה לנו בביתנו ספסל, ופעם, אחי הקטן, ששמו גָריִק רץ סביב הספסל במעגלים, ופתאום נעלם. כולנו היינו מודאגים ומתוחים. חיפשנו וחיפשנו אותו. ואיפה מצאנו אותו? מתחת לספסל, כשהוא ישן. גריק פשוט מאוד התעייף, ונרדם."

סבתא שלי סיפרה לי שגריק היה מאוד שובב בילדותו, ואם סיפרנו סיפור אחד, למה שלא נספר עוד סיפור:

"בביתנו היה משדר רדיו. גריק היה אז עדיין מאוד קטן. גריק טיפס על השולחן שהרדיו היה עליו, וישב עליו. והוא לא הסתפק רק בלשבת עליו, הוא גם נדנד אותו. וכמובן שהוא נפל, ביחד עם הרדיו. הרדיו הזה היה מאוד כבד, ונחשב למאוד משוכלל. כשגריק הפיל את הרדיו, הוא שבר אותו, וכולם כעסו עליו."

בגיל 10, עברנו לעיר הגדולה קורסק, הנמצאת ברוסיה. קודם, נסענו רק עם אבי, לסבתי הגרה בקורסק. אחר כך באה אימא עם גריק ואבי, אשר נסע להביא את שניהם. קנינו דירה בבית קומתי. בהתחלה המעבר בין בית פרטי לבניין קומתי היה קשה, אך אחר כך התרגלנו. כשהלכנו לבית הספר, סבתא שלי הייתה נותנת לנו אוכל ומשקה חם (בדרך כלל זה היה קקאו). פעם אחת סבתא שלי בישלה במטבח, ואנחנו היינו בסלון. היא בישלה את הקקאו בסיר מיוחד המיועד לבישול קקאו. וגריק הסתובב במסדרון. בין המטבח לסלון. הוא השתולל בסלון. כשסבתא הוציא את הסיר היא הלכה לסלון. הסיר היה רותח. וגריק הסתובב. סבתי לא ראתה אותו. היא מעדה, וכל הקקאו הרותח נשפך על גריק המסכן. והוא התחיל לצרוח: "מה אתם מסתכלים? תצילו אותי כבר!" סבתא שלי שמה על גריק משחה נגד כוויות." אף פעם לא שמעתי שנשפך על גריק קקאו רותח. קשה לי לדמיין אותו ככה. עם קקאו על גופו, כשהוא צורח.

"פעם, קרה משהו שהבהיל אותי מאוד. זה קרה כשהייתי בת 17. אחותי אלה, הכינה לעצמה פאה. כשהיא הלכה לישון "לא היה לה כוח" להניח את הפאה במקומה. היא שמה אותה לידה. כשנכנסתי לחדר, מה ראיתי? ראיתי שני ראשים של אלה שוכבים על הכרית. נבהלתי מאוד וצרחתי. אלה התעוררה בבהלה ולא הבינה למה אני צורחת."

עכשיו הבנתי למה סבתא שלי מבקשת שאני אשים את חפצי במקום…

"כשהייתי קטנה, היינו יוצאים החוצה לשחק. במה שיחקנו? שיחקנו: מסירות,ממחבואים, טלפון שבור, תופסת עם כדור, ועוד… בנוסף, לפעמים היינו רק  מטיילים. פעם אחת, בטיול, ראיתי אישה דומה מאוד לאמא שלי. קראתי בשמחה: "אמא! אמא!" כמובן שאישה זאת לא הייתה אמא שלי. כולם צחקו עלי. אני נעלבתי וברחתי."

לא ידעתי שסבתא שלי יכולה להיעלב כך. חשבתי שרק היום, כשהילדים מאוד מפונקים, הם נעלבים בצורה עמוקה כל מכאלה שטויות. אך מתברר שלא.

"והנה הגיע הרגע הגדול. אני עליתי לכיתה א. זה היה עוד בתורוב. במדינות אחרות, מתחילים את יום הלימודים הראשון באחד בספטמבר בצורה כזאת: היום היה מתחיל עם טקס, המורים מברכים את הילדים לשנה טובה, והתחלה קלה, כל מורה הייתה לוקחת את הכיתה שלה, התלמידים היו נותנים למורה פרחים ומאחלים לה שנה טובה. אני מדמיין לעצמי מצב כזה: מורה, עם 25 תלמידים, וכול תלמיד מביא לו פרחים. כמה פרחים היו למורה?! אמרתי את זה לסבתא. סבתא סיפרה לי, שסבא רבא שלי ז"ל (אבא של סבא שלי), היה מורה. ובראשון בספטמבר, כל הבית היה מלא בפרחים. היה לנו בית עם חצר קטנה, וממנה היינו לוקחים פרחים. אך האנשים שלא היו להם חצר, היו קונים פרחים.

אף אחד מהתלמידים לא היה מביא אוכל מהבית. בבית הספר היה חדר אוכל. התלמידים היו מביאים איתם כסף, והיו קונים אוכל. כמו אצלנו בקפיטריה.  בחדר האוכל, לא היה תפריט גדול, וגם לא קטן. המאכל לא היה משתנה, כל יום היה מאכל קבוע. אני זוכרת, שבחדר האוכל, היו עוגיות או לחמניות. בשלב מאוחר יותר (בערך בכיתה י'), היינו מביאים כבר אוכל מהבית, מכיוון שלא היה מה לקנות. ברחוב, היו עומדות מכונות גדולות עם שני ברזים. באחד מן הברזים היו מים מוגזים  ובברז השני היו מים מוגזים עם סירופ (גזוז). המחיר היה כזה: מים מוגזים: 5 אגורות רוסיות, גזוז: 10 אגורות רוסיות. פעם טיילתי עם חברתי, והיינו צמאות. מצאנו מכשיר כזה והכנסנו את הכסף של המים המוגזים. המכשיר היה שבור, ונתן לנו גזוז. החלטנו לערוך ניסוי: הכנסנו את הכסף של הגזוז. המכשיר נתן לנו מים מוגזים. צחקנו בקול רם, וכל מי ששמע אמר: "מה מעניין במכשיר כזה?" לא יכולנו להפסיק לצחוק.

התחתנתי בשנת  1976, כשהייתי בת 25. סיפור היכרותנו היה כך- לסבא שלי, היה חבר שהכרתי אותו. כשהוא התחתן, הוא רצה שסבי גם יתחתן. הוא הביא אותי אליו. באותו יום  שהכרתי אותו היו לי שני כרטיסים להצגה בתאטרון. שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא איתי והוא הסכים.  לאחר שנה וחצי, הולדנו את הילדה הבכורה, לנה (אמא שלי). היא לא אהבה לאכול. לאחר 5 שנים, הולדנו את הבת השנייה, לובה (דודה שלי). הדבר ששימח אותי היה שנולדה לי ילדה שאוהבת לאכול. אני זוכרת, שהייתי מלמדת את לובה לכתוב מספרים ואותיות על השלג. היינו רושמים על השלג עם מקל. לנה הייתה נרדמת רק בטיול ברחוב. היא לא רצתה לישון בבית. הייתי מטיילת איתה עד חצות. ולאחר שהיא נרדמה, הייתי מכניסה אותה לבית.

בת הדודה של אמי, עלתה לארץ בשנות ה-60. היא שלחה לנו הזמנה לעלות לארץ ישראל ולקבל אזרחות ישראלית. כולנו התארגנו למעבר. אז לא הייתה טיסה ישירה מקורסק לישראל. טסנו עד להונגריה, היינו בהונגריה יומיים. מהונגרייה טסנו לישראל. נחתנו בבן גוריון. מבן גוריון נסענו לרמת אליהו, מכיוון שבת דודה של אימי, גרה שם. (סבתא גרה ברמת אליהו עד היום) בהתחלה גרנו בביתה של בת הדודה של אימי, עד ששכרנו דירה. את לנה שלחנו לפנימיית "עיינות", שהוקמה למען עולים חדשים. לנה למדה שם במשך השבוע, ובשבתות היא הייתה חוזרת הביתה. לובה למדה בעמית, באחרון הבילויים.  לאחר שלנה סיימה את התיכון, היא רצתה ללכת ללמוד להיות גננת. אך היא נכשלה כבר במבחן הראשון. היום היא אומרת שטוב שהיא לא הצליחה, מכיוון שמאוד קשה היום להיות גננת. אך אז, היא רצתה לעבוד בגן. אז היא הייתה סייעת בתינוקייה של "ויצ"ו". לאחר מכן, היא הלכה לעבוד בחברה שמודדת שטחים. אך זה היה משעמם מאוד. אז היא הלכה לעבוד כסייעת בבית ספר יסודי.

גריק התחתן עם אנה, והוליד שני ילדים שובבים מאוד: יאשה (הבכור) וסשה (הקטן). הם ירשו ממנו את "גן השובבות".  לדוגמא, כשסשה היה קטן, יאשה החליט שסשה מלוכלך. מה עושים אם מלוכלכים? מתקלחים? לא! מתכבסים במכונת כביסה! יאשה כיוון את המכונה לעוצמה המתאימה, פתח את המכסה ו… אנה נכנסה והפסיקה את המסיבה. מזל. תארו לעצמכם מה היה קורה אם אנה לא הייתה נכנסת…  למעשה, הסיפור עם מכונת הכביסה הוא הסיפור ה"מפורסם" במשפחתנו. כולם מכירים אותו.

כשאני הייתי שואל את אשתו של גריק אילו עוד דברים שובבים עשו יאשה וסשה, היא סיפרה לי את הסיפור הבא: פעם היא נכנסה הביתה, ולא מצאה לא את סשה ולא את יאשה. לאחר שהחליטה לחפש במקומות הכי מטורפים, היא מצאה אותם על הארון הגבוה בבית, כשבידיהם חכות. על השאלה: "מה אתם עושים שם?!" הם ענו לאנה: "אל תצעקי, אנחנו בדיג….".

הזוית האישית

דניאל המתעד: אני נהניתי להזמין את סבתא שלי לבית הספר וללמד אותה להשתמש במחשב, מכשיר שנראה קשה, אך קל להבנה.

סבתא חסיה המספרת: היה לי מאוד מעניין. היה לי כייף לעשות איתו את העבודה. ולמדתי להשתמש במחשב. זה היה נעים. היה לי כיף לשמוע אנשים אחרים, וסיפרתי בעצמי. נהניתי מאוד מהעבודה הזאת

מילון

תורוב
עיר בבלורוסיה

ציטוטים

”בלי מאמץ לא ניתן להוציא דג מהמים.“

הקשר הרב דורי