מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משפחה – לבנות הכל מחדש…

סבא מרדכי ואני - גיא שמעוני
סבא מרדכי
סבא מרדכי דור שמיני למשפחת דסאור בהולנד

שמי, מרדכי דסאור, דור שמיני למשפחת דסאור בהולנד.
 
רקע 
השם דסאור בשנת 1760 הגיע אדם בשם יעקב הרטוך מהעיר דסאו אשר בגרמניה להתיישב בהולנד. הרטוך הקים תיאטרון באמסטרדם עם הצגות דוברות יידיש, אך די מהר עברו לשפה ההולנדית, כי בהולנד היו יהודים ספרדים רבים שלא דברו יידיש.
 
בזמן נפוליאון, קיסר צרפת, הולנד נכבשה על ידי הצרפתים ואחיו של הקיסר, לואיס, מונה להיות מלך הולנד. בשנת 1806 המלך החדש הכריז שכל תושבי הולנד צריכים למצוא שם משפחה ולרשום אותו בבית העירייה של מקום מגוריהם, מכיוון שלהרטוך לא היה שם משפחה והעובדה שהגיע מהעיר דסאו, כולם קראו לו ולבני משפחתו "הדסאורים", הוא החליט לרשום את השם דסאור כשם המשפחה שלו, וכך הפכנו למשפחת דסאור.
 
אבי, סימון דסאור, הכיר את אימי, מינה ואן סטראטן, בשנת 1932 במועדון ריקודים באמסטרדם והם התחתנו בשנת 1933. לאחר 3 שנים נולדתי אני, בינואר 1936 בעיר הארלם, שבהולנד.
 
ילדותי בתחילת מלחמת העולם ה-2
אינני זוכר הרבה מילדותי המוקדמת, אני זוכר שהייתי זמן מה בגן ילדים ובגיל 4 פרצה מלחמת העולם השנייה. לפנות בוקר 10 במאי 1940 בשעה 4:00, התעוררתי בבהלה מרעש מטוסים רבים ומיריות, בכיתי וקראתי לאמי. אמא שלי ניסתה להרגיע אותי למרות שגם היא הייתה מבוהלת, התברר שהגרמנים פלשו להולנד והפציצו בכל מיני מקומות. יותר מאוחר בבוקר הלכנו להקשיב לרדיו אצל השכן שלנו, מר פיבה, הוא היה חבר במפלגת הנאצית אבל יחד עם זאת היה עבורנו שכן טוב ללא שנאה כלפינו, ושם שמענו על הקרבות וההפצצות. אחרי שהגרמנים הפציצו את כל מרכז העיר רוטרדם, צבא הולנד נכנע והגרמנים נכנסו לכל הולנד בין היתר אל עירנו הארלם.
 
בתחילת הכיבוש הגרמנים היו די נחמדים, כל עוד שהתנהגנו לפי החוקים שלהם, אך כעבור שנה התחילו להקשות עלינו, היהודים. היה אסור ליהודים לעבוד בחברות לא יהודיות ולחברות היהודיות היה אסור להעסיק עובדים שהם לא יהודים. היה אסור ליהודים להיכנס למקומות ציבוריים כמו בתי קפה ובתי קולנוע.
כעבור שנה התחילו הגרמנים לקחת יהודים מביתם, בהתחלה רק את אנשי ההנהגה, כמו למשל: רבנים, רופאים, עורכי דין וכו'. הם פזרו כרוזים שבהם היה כתוב, שכל בעל מקצוע יהודי המוכן לבוא לגרמניה בכדי לעבוד שם, לא יגעו ביתר בני משפחתו.
 
סבי, מרדכי דסאור (שנקראתי על שמו), החליט "להציל" את המשפחה והתנדב לעבוד בגרמניה למרות מחאותיו של אבי, שטען שכרוזים אילו הם תכסיס ואין בהם אמת. סבי החליט בכל זאת לנסוע כי האמין בכל ליבו שכך יציל את המשפחה ושלח מגרמניה מכתבים בהם כתב, כמה טוב לו שם ורק חסר לו את אשתו לידו. כשסבתי קראה את המכתב החליטה להצטרף לסבי ונסעה לגרמניה. לא שמענו מהם מאז אותו יום (מאוחר יותר גילינו ששניהם נרצחו חודשיים אחרי שסבתי הגיעה במחנה ההשמדה אושוויץ).
 
כשאבי שמע שהתחילו לקחת יהודים למחנות בפולין, הכין מזוודות עם בגדים חמים המתאימים לאקלים שם וחיכה לבאות. הגרמנים תמיד באו לקחת את היהודים בלילה, כי אז הם בוודאות בבית, הוריי החליטו לנסות ולהציל אותי ונשלחתי לישון כל לילה אצל שכן אחר, אפילו אצל משפחת פיבה (שאב המשפחה היה נאצי).
 
כשהגעתי לגיל שש, עליתי לכיתה א' בבית הספר היהודי בעיר, כי לילדים היהודים היה אסור ללמוד בבית ספר רגיל. לא למדתי שם זמן רב, כי הורי החליטו לשנות את שם המשפחה ולעבור לעיר אחרת ולחיות שם כזוג נוצרים מין השורה. אותי מסרו לאנשי המחתרת והם דאגו שמשפחה נוצרית תקבל אותי לגור איתם בכפר סוסטדייק וכך הגעתי למשפחת סטראקס.
 
ילדותי במהלך מלחמת העולם ה-2 אצל משפחת סטראקס
למדתי בבית ספר דתי- נוצרי והלכתי כל יום ראשון לכנסיה. למזלי, היו למשפחת סטראקס שכנים עם בן בגילי, קספר סמית, התחברנו ובילינו את רב שנות המלחמה ביחד (עד היום נשארנו חברים). היינו מאוד שובבים וסיכנו את עצמנו לא פעם, אהבנו לגנוב תפוחים בגינת הווילה שבה התאכסנו גרמנים והיו שם סיורים של חיילים, בימי ראשון, כשחזרתי מהכנסייה, היינו הלכים יחד ברגל לעיר הסמוכה דרך היערות וחוזרים ברכבת מבלי לשלם כי ברחנו מהכרטיסן לקרון אחר.
 
המחסור במזון גדל מדי שבוע ומנות האוכל הצטמצמו יותר ויותר ואז המשחק שלנו הפך להישרדות והתחלנו לגנוב תפוחים וקולרבי למחייה. כל פעם כשהגרמנים באו לחפש גברים צעירים לעבודה בגרמניה, הייתי חייב להסתתר מתחת לרצפה בין הצינורות של המים והגז המרכזי, לפעמים הייתי מסתתר במשך שעות רבות ושמעתי את המגפיים של החיילים מעל ראשי זה היה מפחיד מאוד עד אימה. יום, יום ראינו את מאות מטוסים של בעלות ברית טסים מעלנו בדרך לגרמניה וזה נתן לנו כח ותקווה זה היה סימן שהמלחמה ממשיכה לטובתם של בנות הברית והשחרור מתקרב ובא.
 
מצב המזון הכביד על כולנו ומר סטראקס היה נוסע מחוץ לכפר אל האיכרים בסביבה כדי לקנות מהם מזון, אך בגלל שלאיכרים כבר היה כסף רב מהמכירות, הם הפסיקו לקחת כסף ודרשו תכשיטים וזהב תמורת קצת תפוחי אדמה או חיטה. מצב המשיך להתדרדר והמשפחה נאלצה להתקשר להורי שיבואו לקחת אותי. זו הייתה בעיה, כי הם חיו תחת סיפור כיסוי כזוג צעיר ללא ילדים וגם לא הייתה תחבורה לאזורינו.
 
אמי רכשה אופניים עם גלגלי עץ (לא היה גומי לצמיגים) ונסעה 70 קילומטרים אל הכפר, כדי לקחת אותי בחזרה אליהם לרוטרדם. נאסר עלי לקרוא להורי אמא ואבא, אלא לקרוא להם דוד ודודה, החיים ברוטרדם היו קשים הרבה יותר מאשר בכפר, אכלנו סלק סוכר, פקעות צבעונים וכל דבר שהיה בא ליד. לאמי היה דוד עשיר מאוד שחי באיטליה והוא אפשר לכל בני משפחתו בהולנד לקחת כסף מחשבונו בגלל היותו איטלקי ואיטליה הייתה לצד גרמניה, לא סגרו את חשבונותיו בהולנד הכבושה וכספו למעשה הציל אותנו עד שהאיטלקים נכנעו לבעלות הברית ועברו לצידן ואז נותק הקשר בעקבות זאת אבי היה מצייר את דיוקנן של נשות הקצב והירקן עבור קצת מזון וכן קנינו מזון תמורת תכשיטיה של אמי.
 
ילדותי לקראת סוף מלחמת העולם ה-2
לקראת סוף המלחמה הייתי מורעב וקרוב למוות, הורי קשרו אותי בתוך שמיכות מבלי שיכולתי לזוז כדי שלא אאבד חום ואנרגיה. ביום נהדר אחד, נכנסו חיילי צבא קנדה אל העיר והשחרור הפך סוף כל סוף למציאות. התמזל מזלי וחייל קנדי אחד היה נכנס אלינו לבית כל 20-30 דקות כדי לתת לי עוגיית well fare שהכילה בתוכה את כל אבות המזון, כמות אוכל גדולה יותר בבד אחת יכלה לגרום לנזקים נוספים. מספר ימים אחרי יום השחרור הייתי חזק מספיק כדי לצאת ולראות את מצעד הניצחון. לא אשכח את מראה החיילים הסקוטים לבושים בחצאיות ומנגנים חמד החלילים שלהם.
 
לאחר מספר חודשים שלחו אותי ע"י ארגון דני "red barned" לדנמרק עם עוד ילדים שכולנו היינו בתת תזונה בעקבות המלחמה כי שם לעומת הולנד היה יותר מזון. חייתי אצל חוואי יהודי בשם סישל כשנה וחצי ולאחר כשתחזקתי החזירו אותי להורי שבהולנד. ההתאקלמות בהולנד הייתה קשה מאוד, דיברתי דנית בלבד ולא זכרתי את הורי. 
 
העלייה לישראל
למעשה משנת 1947 התחלתי את ילדותי ה"נורמלית". עם תום המלחמה שרדו מעט מאוד יהודים בהולנד ויהדותם התחזקה יותר מאשר מלפני המלחמה, זה בא לידי ביטוי בכך ששלחו את ילדיהם למועדוני נוער יהודיים וכך גם אני הצטרפתי לתנועת "הבונים" שהייתה חלק מהארגון הציוני בהולנד ומטרתה הייתה עלייה לארץ ישראל.
 
מדינת ישראל עוד לא הוקמה והיהודים ביישוב נלחמו נגד המשטר הבריטי, דבר שהרשים אותנו מאוד. כשהוקמה מדינת ישראל, תושביה נלחמו נגד הערבים וניצחו, הגאווה שלנו הייתה עצומה. כשהגיע הרגע להתגייס לשרות צבאי בצבא הולנד והתברר לי שאני מיועד להישלח לגרמניה, החלטתי לברוח לאנגליה. הגעתי לקיבוץ הכשרה "eder farm" השייך לסוכנות היהודית וחייתי שם כמו בקיבוץ.
 
כשפרצה מלחמת "מבצע קדש", עלינו מיד ארצה כי כל הגברים בארץ גויסו למלחמה ולא היו ידיים עובדות בקיבוצים. נסענו לצרפת ומשם עלינו על אוניה ישראלית בשם "ירושלים", על האונייה פגשתי לראשונה את אשתי לעתיד, בתיה, התאהבתי בה במבט ראשון. כעבור חמישה ימים הגענו לארץ והגשמנו את חלומנו.
 
הגיוס לצה"ל והקמת משפחה
לאחר כשנתיים בקיבוץ "כפר הנשיא", החלטתי שאני רוצה לשרת בצה"ל (הקיבוץ היה פתור משרות זה כי היה משק שפר), הגעתי למשרד הגיוס בטבריה ורציתי להיות טייס אך בגלל חוסר ידע בשפה העברית נכשלתי במבחן. כשהגעתי לבקו"מ, נאמר לי שאני יכול לבחור בין חיל השריון לחיל גולני ולא רציתי לשרת ביחידות אלה, יצאתי החוצה והלכתי לצריף של חטיבת הצנחנים והתנדבתי לגדוד 890. עוד לפני קורס הצניחה נשלחנו כתגבורת בפעולת תגמול וכשסיימנו את קורס הצניחה קיבלנו את החופשה הראשונה והלכתי לבית הוריה של בתיה (שאיתרתי את משפחתה לאחר שנה וחצי בעזרת חבר מהאוניה).
 
כששבתי מהחופשה נשלחתי לקורס חובשים קרביים ולאחר גמר הקורס חזרתי לגדוד ולאחר מכן שרתי בבסיס ההדרכה בתל נוף, שם סיימתי את שירותי הצבאי כסמל מרפאה. לאחר השחרור הלכתי לקורס דיילי אוויר באל על ולאחר שקיבלתי קביעות בחברה, הצעתי נישואים לבתיה. התחתנו בשנת 1962 בבית כנסת "היכל המועד" בתל אביב. בשנת 1964 נולד בנינו הבכור, שמעון (על שם אבי). כדייל טסתי המון בעולם וכחזרתי הביתה בין טיסה לטיסה ביליתי את זמני עם משפחתי.
 
בשנת 1967 פרצה מלחמת "ששת הימים", גויסתי כמו כולם למלחמה, נלחמנו וכבשנו בחזרה את ירושלים ורמת הגולן. לאחר ניסויים רבים נולדה ביתנו, מיכל בשנת 1973, לא הספקתי להכיר את בתי ואז פרצה מלחמת "יום הכיפור", שוב גויסתי הפעם נלחמנו בסיני. בתיה ואני ביום חתונתנו עם שמעון תינוק עם מיכל תינוקת במלחמת ששת הימים במלחמת יום כיפור אחרי כל השנים והמלחמות, הצלחתי לבנות משפחה שבה אני גאה ומאושר בחלקי.
 
שמעון, בני, התחתן עם סנדרה ומהם יש לנו שלושה נכדים: מתן, שי ועדי. מיכל, בתי, התחתנה עם יהודה שמעוני ומהם יש לנו שלושה נכדים: עמר, גיא ונעם. את סיפור חיי אני מספר לנכדי, גיא כחלק מפרויקט "קשר רב דורי" בבית ספרו. גיא ואני נהנים מאוד ללמוד אחד מהשני.

מילון

משק שפר
זה שהקיבוץ נמצא ליד גבול המדינה וחבריו עוברים אימון צבאי בקיבוץ ולא מגוייסים לצבא

עוגיית well fare
עוגיה שהכילה בתוכה את כל אבות המזון ויטמינים וקלציום

ציטוטים

”חשובה דרך החיים: לקבל את האחר לא משנה צבע, דת ומין“

הקשר הרב דורי