מאגר סיפורי מורשת

ינואר 2018

משפחה-מדינה

הסיפור של מאיר שגב (קוזלובסקי)

הסיפור המשפחתי שלנו מתחיל עם עליתם מרוסיה לארץ ישראל בשנת 1911, בנפרד, של סבי מאיר קוזלובסקי, וסבתי אסתר בקר. שנתיים קודם לעלייתם ב-1909 הוקם ארגון השומר בארץ ישראל, שבין מייסדיו היו אלכסנדר זייד וישראל גלעדי.

סבתי אסתר הייתה אחותן של ציפורה זייד, אשתו של אלכסנדר זייד, וקיילה גלעדי, אשתו של ישראל גלעדי. בהשפעתן הצטרפו סבי וסבתי לארגון השומר, שמטרתו העיקרית הייתה שמירה על הישובים היהודים והגנה על החקלאים היהודים.

כאיש השומר למד סבא שלי רכיבה ערבית על סוסים, תנאי סביבה ושימוש בנשק מיוחד. הוא היה צולף מאקדח המאובזר שלו מכל מקום, מתלבש כמו הערבים, דיבר יידיש וערבית בנוסף לעברית והיה בקיא במנהגי הערבים בארץ.

בסרט נדיר אותו צילם בן-דוד אמריקאי, מונצחות משפחות האחים והאחיות לבית בקר. בסרט רואים את משפחות בני-דודתו: קיילה גלעדי, ציפורה זייד, אסתר קוזלובסקי (סבתי) ורבקה רבינוביץ'. שלוש האחיות: קיילה, ציפורה ואסתר היו חברות בארגון השומר.

באחד מקטעי הסרט שצולם בגבעות זייד ניתן לראות בברור את סבא שלי מאיר קוזלובסקי איש השומר, את אבא שלי אפרים, שהיה בן 10, וכן את בני משפחת זייד: אלכסנדר, ציפורה וילדיהם.

התיישבות בגבעתיים

ב-1933 התיישבה המשפחה בגבעתיים, על גבעה מבודדת, ושם הקימו את ביתם. סבי המשיך בפעולות של שמירה עבור הקרן הקיימת וגם עסק בחקלאות לפרנסתו. בעוד שסבתא שלי, אסתר, אשר למדה בבית ספר לאחיות הדסה בירושלים והייתה אחות מוסמכת, המשיכה בעבודתה כאחות.

כאחד הבדואים היה רוכב, סבא שלי, על סוסתו באזור, מבקר ומשוחח עם הערבים, שקראו לו "הגיבור מהגליל".

סבא שלי נפטר לאחר שנפצע ב-1948 בגיל 54 בלבד.

הורי – אפרים וחיה קוזלובסקי

אבא שלי אפרים (פמה) נולד במרץ 1923 בכפר גלעדי, לאסתר ומאיר קוזלובסקי. הוא היה הבן הראשון שנולד בקיבוץ זה, זאת מאחר שסבתא שלי אסתר סירבה לנסוע לבית החולים ליולדות בצפת.

אבא שלי בכל ילדותו נדד עם הוריו, מאיר ואסתר, במקומות שונים בארץ, במסגרת פעילותם בארגון השומר. למשל בכיתה ג' התגוררה המשפחה בישוב עטרות, שליד ירושלים וליד הישוב הערבי קלנדיה, ומדי פעם היו ילדי הכפר הערבי מגיעים סמוך לישוב, מתגרים בילדים היהודים, מקללים וזורקים אבנים ואבא שלי וחבריו הילדים החזירו להם "מלחמה" והודפים אותם חזרה לכפרם.

לאחר סיום לימודיו היסודיים למד בבית ספר החקלאי מקווה ישראל שליד תל-אביב.

בשנת 1941 התגייס אבא פמה לפלמ"ח ושירת בפלוגת ד'. הוא עבר בין הקיבוצים: תל יוסף, גבעת חיים, בית השיטה, רמת הכובש ועוד. בין שאר תפקידיו עסק גם בארגון הסליקים של הפלוגה. הוא עשה קורס קצינים במסגרת הפלמ"ח, היה מפקד המחלקה בישוב חפציבה ובשנת 1945 עלה כמפקד המחלקה להיאחזות חוקוק והפך למפקד ההיאחזות. בהיאחזות עסקו לוחמי הפלמ"ח בעבודה ובאימונים בנשק, באופן מוסתר, על מנת שלא יתפסו על ידי הבריטים, ששלטו באותו זמן בארץ. את הנשק שלהם החביאו בסליקים מיוחדים שהם בנו בישוב. מידי פעם היה מגיע הצבא הבריטי לישוב ועושה חיפושים אחר הנשק, אולם לא הצליחו למצוא את הנשק.

במחלקה בחוקוק שרתה גם פלמ״חניקית צעירה שקראו לה אז חיהל׳ה קלוצמן, שנולדה ב-1928 בחדרה, והתגייסה גם היא לפלמ"ח. חיהל׳ה הייתה הקשרית של המחלקה, והשתמשה בקוד במורס. התפקיד היה מאוד סודי, מתוך חדר מיוחד, שרק למפקד המחלקה היה מותר להיכנס. בין מפקד המחלקה, פמה, ובין חיהל׳ה נוצרו יחסים אישיים והם הפכו לבני-זוג. בשנת 1947 נשלח פמה מטעם הפלמ"ח וארגון ה"הגנה" למחנות פליטי השואה בגרמניה, על מנת לאמן ולהדריך את הצעירים כלוחמים ולארגן את העלייה הבלתי-לגלית לארץ. לאחר שובו לארץ השתתף פמה בקרבות מלחמת העצמאות בנגב, ולאחר קום המדינה במשך שנים רבות במסגרת היותו קצין במילואים, השתתף פמה גם במלחמת סיני ומלחמת ששת הימים.

חיהל׳ה גם היא נשלחה לאירופה כקצינת קשר, במסגרת הפלי"ם, לאייש תחנות אלחוט סודיות של ההתארגנות לעליית היהודים לארץ ישראל. כמו-כן חיהל׳ה הייתה קצינת אלחוט באניות מעפילים שהביאו יהודים לארץ ישראל. לאחר מלחמת השחרור התחתנו חיילה ופמה ונולדו להם שלושה ילדים שאחד מהם הוא אני.

הסיפור שלי

נולדתי בנובמבר 1950 בתל אביב וגדלתי בגבעתיים בגבעת קוזלובסקי באותו הבית אותו בנה סבא שלי מאיר בשנת 1935.

הייתה לי ילדות מלאת חוויות והרפתקאות בגבעתיים. למשל כשהייתי ילד קטן בתקופת הצנע, תקופה של קשיים כלכליים קשים בישראל. לנו היו פרות ומשק חקלאי קטן ואני זוכר שהיינו הולכים עם כדי חלב ומוכרים אותו לתושבים בסביבתנו.

הצטרפתי לתנועת הנוער ״הנוער העובד והלומד״ עם חברי בגבעתיים ונהנינו מפעילות רבה: נסיעות, מחנות וכדומה.

כשהייתי בן 16, בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים, ואבא שלי, פמה, גויס למלחמה כמפקד פלוגה ונלחם ברצועת עזה. רציתי מאוד לראות אותו ונסעתי למושב ישע שקרוב לעיר הערבית רפיח, שם התגורר אחיו של אבא שלי. אבא שלי השאיר את האוטו שלו אצל אחיו. מאחר שידעתי לנהוג מכיוון שאבא שלי כבר לימד אותי, לבשתי מדים ולקחתי את האוטו ונסעתי לטייל ברחבי הנגב, כמובן שלא היה לי רישיון.

הפלוגה של אבא שלי הגיעה לרפיח. באחד הימים הגיע אבא שלי לביקור במושב ישע, שם שהיתי, וסיפרתי לו שטיילתי עם האוטו וחשבתי אפילו לנסות להגיע אליו לרפיח. להפתעתי, אבא שלי הציע לי ללבוש מדים ולהצטרף אליו בתור נהג בג'יפ הצבאי מדגם רוסי, שנלקח שלל מהצבא המצרי. כך עשיתי, ובמשך כשבועיים שימשתי כנהגו של רב סרן פמה, מפקד הפלוגה במלחמת ששת הימים, וזאת כשאני בסך-הכל בן 16 וכמובן שאיני חייל.

אהבתי את הפעילות הצבאית והביטחונית וחיכיתי מאוד לגיוס לצה"ל.

בספטמבר 1968 התגייסתי לצבא במסגרת גרעין נח"ל. בתקופת החודשים הראשונים נשלחנו לשירות מוקדם בקיבוץ אשדות יעקב, שעל גבול ירדן. זו הייתה תקופה של מתיחות ביטחונית, וירי כמעט כל יום לעבר יישובי הגבול. כל יום ספגנו ירי מנשק וממרגמות והיינו מתורגלים לתפוס מחסה, אם בשטחי העבודה או במקלטים באזור המגורים.

לאחר סיום תקופת השירות בקיבוץ, המשכתי במסלול הצבאי בו עברתי טירונות, קורס מפקדי כיתות ולאחר תקופה כמפקד כיתה של חיילים קרביים, כולל השתתפות במלחמת ההתשה בסיני, בתעלת סואץ אל מול הצבא המצרי, נשלחתי לקורס קצינים, שלאחריו המשכתי בפיקוד על מחלקה קרבית ולאחר מכן שירתי כסגן מפקד פלוגה.

השירות הצבאי היה מאוד מעניין, קשה ומלא בפעילות ביטחונית וקרבית כולל השתתפות במבצעים מעבר לגבול. השתחררתי מהצבא בשנת 1972 והחלטתי להמשיך בעשיה ביטחונית והתגייסתי לשב"כ  – שירות הביטחון הכללי. בשנת 1972 הכרתי את אשתי דליה ששרתה כחיילת יחד עם בת הדודה שלי וכך נוצרה ההכרות.

במאי 1973 התחתנו בבית יצחק שם גם בנינו את ביתנו. כחודשיים לאחר חתונתנו גויסתי למילואים בצה"ל באזור תעלת סואץ שבסיני. אחרי זמן קצר, בספטמבר 1973 נשלחתי למשימה בחו"ל ומיד עם שובי לארץ פרצה באוקטובר מלחמת יום הכיפורים ושוב גויסתי לצה"ל. נלחמנו בסיני ושוחררתי לאחר 5 חודשים. כפי שניתן להבין, לאחר חתונתנו כמעט ולא הייתי בבית. הייתה זו תקופה ארוכה שבוודאי לא הייתה קלה לאשתי, דליה. באותה תקופה גם אשתי עבדה בשב"כ.

זכורה לי באופן מיוחד תקופת שירותי במסגרת השב"כ, כשלוש שנים בלבנון, במלחמת שלום הגליל בשנת 1982 ולאחריה. תקופה רבת פעילות ומאוד מסוכנת. בתקופה זו איבדתי חברים יקרים שנהרגו.

אירוע מיוחד מתקופה זו בלבנון בנובמבר 1982 ראוי לציון. ה-10 לנובמבר הינו יום הולדתי ואשתי דליה ביקשה שאם יש באפשרותי שאצא מלבנון ללילה אחד כך שנוכל לחגוג בערב עם חברים את יום הולדתי. החלטתי שכך אעשה, אולם לפני שאסע אתעכב לזמן קצר במפקדת היחידה, שבעיר צור שבלבנון, לטיפול במספר נושאים. הזמן התארך והגיע הערב התלבטתי האם כדאי לנסוע בחושך לכיוון הארץ בגלל סכנת הפיגועים בצירים.

המלווה שלי ניסה לשכנע אותי לא לקחת את הסיכון ולהישאר לישון בבניין המפקדה בצור. למרות הלחץ שהופעל עלי להישאר במקום החלטתי כן לנסוע לארץ, מאחר והבטחתי לדליה אשתי שאבוא. ואכן, נסענו הביתה וחגגנו את יום ההולדת בשעות הערב המאוחרות.

למחרת ה-11 בנובמבר 1982, בשעות הבוקר המוקדמות חל פיצוץ עז בבניין המפקדה בצור אשר קרס לחלוטין. בפיצוץ ובקריסת הבניין נהרגו 76 חיילי צה"ל ואנשי שב"כ. אין ספק שבקשתה של דליה אשתי לבוא לחגוג את יום ההולדת הצילה את חיי! בשב"כ שירתתי במשך 25 שנה בתפקידים שונים ומגוונים, השתתפתי בפעילויות מבצעיות שחלקן גם מסוכנות בארץ ובחו"ל. התקדמתי בסולם הדרגות וסיימתי את שירותי בתפקיד מאוד בכיר כחבר הנהלת הארגון.

בכל תקופת שירותי זכיתי לתמיכה משמעותית מאשתי דליה שבאותו זמן הייתה מורה בבית ספר תיכון "רופין" ולאחר מכן מנהלת בחברה פרטית, כך גם מכל משפחתי. אין ספק שתמיכה משפחתית זו אפשרה לי לעבור את תקופות השירות הקשה בצורה טובה.

נולדו לנו 3 ילדים, הילה בשנת 1976, גיא בשנת 1979 ויעל בשנת 1987. לנו גם 4 נכדות, גילי ורוני מבתנו הילה ומאיה ומיקה מבננו גיא.

סיפורי, הוא סיפורם של שלושה דורות של משפחתנו – סבי וסבתי, מאיר ואסתר קוזלובסקי, הורי – אפרים (פמה) וחיהל׳ה, ואני ומשפחתי. אשר היינו מעורבים בתהליך הקמת המדינה, שותפים בלחימה על עצמאותה והגנתה לאורך השנים.

כל ילדינו שירתו בצבא ונטלו גם הם חלק בהגנת המדינה ושמירה על ביטחונה. כך גם אבא של גילי, אמנון, אשר שירת בצה״ל 25 שנים, והשתחרר כקצין בכיר בחיל התותחנים.

הסיפור שלנו הוא סיפורה של מדינה, והוא טרם הסתיים. תמיד ראיתי כפי שאף חונכתי, את השירות למדינה כזכות וכחובה. נראה שגם הדורות הבאים יצטרכו להתגייס להגנה על המדינה, לפיתוחה הכלכלי ולייצובה החברתי. כולי תקווה שידעו להוביל את המדינה לעתיד טוב יותר.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי".