מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בת"א בתאריך 1 בספטמבר 1947, חצי שנה לפני קום המדינה, להורי עדה ואברהם בן-צור ולאחי צביקה. נקראתי ע"ש אחות אמי שנספתה בשואה.

 

גרנו בתל-אביב, בדירת חדר אחד ששמש כסלון לקבלת אורחים, חדר שינה, וחדר ילדים בעת ובעונה אחת. המטבח והשירותים היו משותפים לעוד משפחה. למרות צפיפות המגורים, שררו יחסי ידידות בין שתי המשפחות.  אמי, עדה אבלסון, גדלה במשפחה אמידה וציונית בוילנה וסיימה את הגימנסיה העברית תרבות. היא נשלחה ארצה ע"י אביה, אבא אבלסון, בשנת 1935 כסנונית ראשונה, מטעמי ציונות.

 

כוונת אביה הייתה, שעם תום לימודיה האקדמאים של שולמית, אחותה של עדה, יעלו האחות וההורים. עדה עלתה עם סרטיפיקט (אישור עלייה) יחד עם קבוצת חברים מהגימנסיה לאוניברסיטה העברית בירושלים. עדה שרתה בארגון "ההגנה" שהיה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי.

 

אבי, אברהם קמינר, גדל בעיירה אושמינה אשר ליד וילנה ועלה עם ההכשרה לקיבוץ עין חרוד.תנאי החיים בארץ היו קשים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה ביטחונית, אבל הרוח הציונית והחברית חיזקה את ידי המתיישבים. הם התחתנו, עברתו את שמם ל"בן-צור" (שילוב בין קמינר=סלע ובין סון=בן) ועברו לגור בת"א.

 

לימים, התברר להם, שמשפחותיהם נספו בשואה ולא נותר מהן שריד ופליט. היה זה משבר גדול עבורם. שניהם נותרו ללא משפחה ואנחנו, הילדים, לא ידענו סבתא, לא סבא, לא דודים ולא בני דודים. כך הפסדנו מרכיב חשוב בילדותנו.

בשנת 1943 נולד אחי צביקה ונקרא ע"ש סבי ז"ל הירש, בעברית צבי.ב 1952 עברנו לגור בדירת שני חדרים בקריית שלום, שנבנתה אז בדרום ת"א כשכונה לוותיקי ההסתדרות. זה היה שיפור תנאים גדול.אמי עבדה כמורה בבי"ס "רמז" בו למדתי אני, ואבי עבד כפקיד בקופת חולים.

 

בשכונה לא היו כבישים ולא מדרכות וכמובן לא גנים ציבוריים. בקיץ היה חול וחול ובחורף בוץ ובוץ.הייתה זאת מדינה בראשיתה עם אמצעים כלכליים דלים ביותר אבל חדורת אידאלים ורוח של אחדות.אמצעי התקשורת היחידים היו רדיו ועיתונים. לא ידענו טלוויזיה, לא מחשב ולא שום אמצעי טכנולוגי שממלא את חיי נכדינו כיום. בילינו את זמנינו בחברויות ומשחקי רחוב: קלאס, חבל, מחניים, ארצות, ארבעה מקלות ועוד.

 

אהבתי את הלימודים ואת בית הספר והייתי תלמידה טובה.הצטרפתי ל"תנועה המאוחדת" שהתאחדה אח"כ עם "הנוער העובד" ומאז שמה "הנוער העובד והלומד". היינו גאים בחולצה הכחולה עם השרוך האדום שהייתה סמל לערכי התנועה. בימי שלישי ובשבתות היו לנו פעולות בקן של התנועה. שרנו שירי מולדת וניהלנו דיונים בנושאים שונים.בלילות שבת ערכנו קבלת שבת, שרנו שירי שבת ורקדנו ריקודי עם.בחופשות חרשנו את הארץ בטיולים רגליים ולינה תחת כיפת השמיים. למדנו להכיר את הארץ ולאהוב אותה וגם למדנו עזרה הדדית וחברות.

 

אני יכולה לסכם ולומר שהייתה לנו ילדות נהדרת בשכונה.במשך רוב שנות ילדותי התמודדו הורי עם מחלת דם של אבי. בהיותי בת 3 הוא עבר התקף לב ואחרי כן היו לו אירועים נוספים. הרפואה לא ידעה אז להתמודד עם קרישיות יתר בדם כפי שהיא יודעת היום. כשהייתי בת 15 נפטר אבי בהיותו בן 54. היה לי קשה מאד עם האובדן הזה אבל בזכות אמי המנחמת והמעודדת יכולתי להתגבר.

 

אחרי כיתה ח' למדתי בתיכון שע"י סמינר לוינסקי שהרי יועדתי ע"י כל המורים להיות מורה, כי מה יותר מתאים לבת של מורה מאשר להיות מורה בעצמה? גם אני חשבתי שזה יהיה ייעודי בחיים. ה"מהפך" קרה כשבמסגרת לימודי הפדגוגיה, בכיתה י"א, נשלחתי להדריך במועדון, (מה שנקרא היום "צהרון") בבי"ס גולומב בשכונת התקווה. שם "נפל לי האסימון" שבעצם אני לא רוצה להיות מורה. הרגשתי שלא מתאים לי. זה הפתיע את הסובבים אבל אני הייתי נחושה בדעתי. אחרי כיתה י"ב, עם תעודת הבגרות, עזבתי את ביה"ס והתגייסתי לצה"ל. בצה"ל למדתי תכנות מחשבים ועסקתי בכך במשך 5 שנים.

"תכנות מחשבים, פיתוח תוכנה" למזלי הטוב, בגיל 17, בשנת 1964, קבלתי בדואר מכתב ובו, על פתק בגודל חצי דף a4, הצעה מצה"ל להצטרף לקורס הפעלה ותכנות מחשבים. תנאי הקבלה היו:

1. חתימה לשרות קבע שישלים 5 שנות שירות בצה"ל.

2. מחשבה הגיונית.

3. ידיעה טובה באנגלית.

4. נכונות לעבור מבחנים בכתב וראיון בע"פ. באותה תקופה לא ידעו מה זה מחשב.

 

איך זה נראה, מה מטרתו, מה צורת העבודה, מה זה תכנות ומה בכלל עושים עם העב"מ הזה. באינטואיציה הרגשתי שמשהו פה עשוי להתאים לי והחלטתי לנסות את כוחי ו"ללכת על זה". לקורס התקבלנו כ 40 בנים ו 6 בנות. הדעה הרווחת הייתה שמקצוע ריאלי לא מתאים לבנות וחתימה על 5 שנות שירות בצה"ל נראתה כמעט שיגעונית. הועלו שאלות כמו: "ואם תתחתני…." , "ואם תכנסי להיריון…." ..

 

הלימודים בתחילת הקורס היו לי קשים. היה קשה להבין את הסביבה, מטרת המחשב ואת התכנות עצמו. שלא כמו היום, שפת התכנות הייתה נמוכה, כלומר, שפת קודים הכי קרובה למה שמחשב יכול להבין. סיימתי בהצלחה את הקורס ושרתי בממר"ם במשך 5 שנים טובות. עד כמה שמוזר הדבר, בתקופה ההיא לא היו מחשבים אישיים ולא נמצאו מחשבים על שולחן עבודה. היה אולם גדול ומבודד, משהו כמו "קודש הקודשים", ובו מחשבים ענקיים בצורת ארונות ומספר אמצעי קלט-פלט. המחשבים היו רגישים לכל גרגר אבק ולכן הכניסה לאולם המחשב דרשה לכסות את הנעליים בכיסויים מיוחדים שנקראו "גלושים".

 

תכנית מחשב נכתבה על דף נייר. כל פקודה בשורה. דפי התכנות נמסרו לקלדנית שהייתה מקלידה את הכתוב ע"ג מכונה שנקראה "מנקבת" וממנה היו מתקבלים כרטיסים מנוקבים. כל כרטיס הכיל פקודת מחשב. תכנית יכלה להכיל עשרות, מאות ואף אלפי כרטיסים. כרטיסים אלה נכנסו למחשב באמצעות "קורא כרטיסים". הנתונים נכנסו למחשב על גבי כרטיסים דומים או ע"ג סרטים מגנטיים. התוכנית עצמה וגם הפלט הודפסו ע"ג נייר רציף שהופקו ע"י מדפסת גדולה. מאז ועד היום התפתח תחום המחשבים באופן דרמתי, אבל ראשיתו נתנה את הבסיס למה שיש לנו היום ועוד יתפתח, ללא ספק, בעתיד, כשהשמיים הם הגבול.

 

במקביל לשירותי הצבאי למדתי לימודי ערב בחוגים לסטטיסטיקה וסוציולוגיה באוניברסיטת ת"א וסיימתי תואר ראשון. אחרי השירות הצבאי עבדתי בתכנות, במערכת הביטחון, במשרד ראש הממשלה, במשך 35 שנים עד פרישתי לגמלאות. היינו קבוצה קטנה של אנשי מחשבים שבכוחות משותפים, בעבודת צוות עם הרבה מוטיבציה, עזרה הדדית ומקצועיות הקמנו ופיתחנו מערכות מתוחכמות לטובת ביטחון מדינת ישראל. בין לבין, יצרנו קשרים חבריים בינינו לבין עצמינו ועם משפחותינו ואנחנו קשורים זה לזה עד היום. היה לי הרבה עניין וסיפוק בעבודתי הן מן המקצוע עצמו והן מן התוצאות המרשימות. בשנת 2003 פרשתי לגמלאות מרצוני.