משלטון בריטי לעצמאות
סיפורו של סבא צביקה
נולדתי בתל – אביב בט"ז אב תש"ו, 13 אוגוסט 1946. גרתי עם הורי ברח' שלמה המלך ליד גן החיות. מדינת ישראל עוד לא הוקמה ובארץ שלטו הבריטים, במסגרת ה"מנדט" אותו קיבלה בריטניה על ארץ ישראל מטעם "חבר הלאומים" (מה שהפך אחר כך ל-או"ם).
הורי חיים וגניה עלו
לארץ מפולין כציונים. הבריטים לא נתנו לכל יהודי לעלות לארץ ולכן שניהם עלו תוך
עקיפת החוקים של הבריטים.
צביקה ואמא, 1946
אמי הייתה בפולין
חברה בתנועת הנוער הציונית "עקיבא". בשנת 1933 נסעה מעירה ל"הכשרה" לעליה לארץ שהתקיימה בעיר אחרת בפולין.
מכיוון שלא קיבלה אישור עליה רגיל לארץ, נתנו לה תעודת עליה כאילו היא נשואה לצעיר
תושב ארץ ישראל, (נישואין פיקטיביים), מה שכמובן לא היה נכון. היא נסעה ברכבת
מפולין לנמל טריאסט שבאיטליה במוצאי יום כיפור 1934. באיטליה עלתה על אוניה
איטלקית ביחד עם עולים אחרים ליפו.
אבי היה בפולין חבר בתנועת
"בית"ר", וגם הוא לא הצליח לקבל אישור עליה רגיל לארץ
(סרטיפיקט). הוא עלה כאילו הוא "בעל הון" בסיוע של אחותו (מה שגם כן לא
היה אמיתי). בשנת 1935 הוא יצא ברכבת מפולין דרך רומניה לנמל קונסטאנצה, עלה על
האוניה פולוניה והפליג דרך מיצרי הדארדנלים והבוספרוס, עם עצירה באיסטנבול
שבתורכיה, והגיע גם כן ליפו.
הורי חיים וגניה, 1939
כדאי לציין שבמזוודה
שלו דאג לקחת איתו גם את מחזורי התפילה של
אביו. היהודים ידעו ששמירת הדת תיתן להם כוח להמשיך ותחזק את הקשר ביניהם. הורי
נישאו בשנת 1939.
מחזור התפילה שעבר במשפחה מ-1894
ילדות בתל – אביב
תנאי החיים בארץ היו
קשים מאד. לא היו הרבה מקומות עבודה והיה קשה לקנות אוכל. בשנים הראשונות בארץ עבד אבי בבניין (כמו הרבה
מהעולים החדשים), אך לאחר ששיפר את ידיעותיו באנגלית, התקבל לעבוד בדואר המנדטורי. אמי עסקה בעיקר בטיפול בילדים. באותן שנים מקרר חשמלי וגז לא היו. קררו את האוכל
בארגז עם קרח ובישלו על פרימוס ופתיליה עם נפט.
גם הערבים מיפו כל
הזמן הציקו ופגעו ביהודים. בשנת 1936 פרצו ביפו מאורעות, והערבים התנפלו על כל
יהודי שהזדמן על דרכם ופגעו בו. הותקפו גם השכונות שבגבול תל-אביב ויפו. נהרגו
הרבה יהודים. רק התערבותם של יחידות הצבא הבריטי הצליחו להפסיק את אותן מאורעות.
כתוצאה מסגירת נמל יפו בפני יהודים באותה התקופה הוקם בתל-אביב נמל חלופי.
המעבר ליד –
אליהו
בשנת 1949, לאחר תום
מלחמת העצמאות, עברנו לגור בשכונת יד-אליהו אשר הוקמה מספר שנים קודם, לשיכונן
של משפחות חיילים משוחררים ועולים חדשים. בשנה הראשונה גרנו אצל דודתי, שתי משפחות
בדירה קטנה, ובשנת 1950 עברנו לגור בדירה משלנו. מעבר לבניין בו גרנו היו פרדסים
ישנים שעברה בהם רשת תעלות השקיה עשויות אבן. במרחק כ-100 מטר מהבית היו חפורות
בארות מהן נשאבו בעבר המים להשקיה.
השכונה הוקמה מעברו
המזרחי של נחל איילון (שנקרא אז: ואדי מוצררה). אפיק הנחל, שהיום עוברים בו נתיבי
איילון, היה מוצף בשנים גשומות בכמויות מים עצומות אשר הציפו את הבתים בני קומה
אחת שהוקמו לאורכו, ולפעמים הגיעו גם לגובה הגשר אשר קישר את השכונה לתל-אביב.
משפחות שבתיהן הוצפו שוכנו לפעמים בבית ספר החי"ל בו למדתי עד לירידת מפלס
המים. בשנת 1949 הונחה גם
אבן הפינה לבית הכנסת המרכזי של השכונה ברחוב מרגולין. עם סיום בניית בית הכנסת
הועבר אליו ארון קודש מפואר משרידי בית הכנסת בפדובה שבאיטליה. בית הכנסת בפדובה
הופצץ מהאויר בזמן מלחמת העולם השנייה, ורק הארון נשאר עומד על תילו.
ארון הקודש מפדובה
בית הכנסת
ביד-אליהו שימש מקום מרכזי לכינוס תושבי השכונה בשבתות ובחגי ישראל, ולמרות
גודלו היה מלא מפה לפה במיוחד בחגי תשרי. במועדים אלה היינו קוראים מדי שנה בשנה
במחזורי התפילה העתיקים שאבי הביא מבית הוריו.
חורף שנת 1950 היה
קר במיוחד. בחודש פברואר באותה שנה ירד שלג בכל רחבי הארץ וגם בתל-אביב. זכור לי
איך אבי ערם שלג בתוך קערה גדולה, והכניס אותה הביתה להראות לי ולשני בני-דודי.
אירוע שלג בסדר גודל כזה לא חזר על עצמו בתל אביב מאז ועד היום.
תקופת הצנע
בשנת 1952 נולד אחי
רם ולקראת סוף אותה השנה התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית ספר החי"ל (שאחר כך שונה
שמו לבר-גיורא). בית הספר נמצא רחוק מאוד מביתנו והליכה הלוך-חזור יום יום, כולל
בימי החורף הגשומים הייתה קשה וממושכת. לפעמים, למרות מעיל הגשם המגושם מגומי שהיה
לי הגעתי לבית הספר רטוב מכף רגל ועד ראש.
תחילת שנות החמישים
ידועות בשם "תקופת הצנע". בגלל העלייה הגדולה לישראל לאחר קום המדינה
והחוסר במטבע חוץ שהיה לממשלה, הונהגה בארץ מדיניות של קיצוב במכירת מוצרים, בעיקר
במזון. כל אדם קיבל הקצבה של בשר, ביצים, קמח, סוכר וכו', ולציבור חולקו פנקסי
"נקודות" ובהם תלושים לקניית מוצרים שונים. כך שלא ניתן היה לקנות כל מה
שרצו. אני זוכר את אמי ואותי עומדים בתור
במכולת עם פנקסי התלושים לקנות כמה ביצים, ואחרי שחיכינו זמן רב התברר לנו שנגמרו
הביצים למכירה וסתם עמדנו. גם אחרי העגלות הרתומות לסוסים של מוכר הקרח (למקרר)
ושל מוכר הנפט (לצורך בישול וחימום), היה
צריך לעמוד בתור. חימום דוד המים לרחצה
נעשה בשנים הראשונות למגורינו ע"י שריפת עצים בתוך אח שהיתה מתחת לדוד. רק
אחרי מספר שנים התקינו לנו דוד חשמלי.
מכת הארבה
בשנת 1955 היתה בארץ
מכת ארבה. החרקים הגיעו במעופם עד תל אביב (ואפילו צפונה ממנה), ולהקות גדולות שלהם שממש כיסו את עין השמש, נחתו בחצרות
הבתים ובשדות הפתוחים ביד-אליהו, והפכו את השדות הירוקים לאדמדמים. הם גם נחתו על
העצים ואכלו את עליהם עד תום. כל הילדים הצטיידו במקלות ובקופסאות פח בכדי לגרש את
החרקים, אך הם היו המונים, וכל הקרקע היתה מכוסה בהם. רק לאחר מספר ימים, כאשר
החלו לרסס את להקות הארבה בנגב
והגיעו ימים יותר קרים, הפסיקה חדירת להקות הארבה לארץ.
נעורים
החל מכיתה ה' הייתי
חבר בתנועת "הצופים" שהחלה להתארגן בשכונה באותה תקופה. קבוצתי היתה אחת
הראשונות שהוקמו בשבט "צבר" ביד-אליהו. המשכתי בשבט כחניך וכמדריך עד
לשנותי האחרונות בביה"ס התיכון .בסוף חודש אוקטובר
1956 פרצה מלחמת סיני (שנקראה גם בשם "מבצע קדש"), בגלל החדירות של
חוליות מחבלים (שנקראו "פדאיון") לישראל, ובגלל חסימת השייט במפרץ אילת
ובתעלת סואץ לספינות ישראליות. המלחמה פרצה בהפתעה לעולם ולתושבי ישראל כאחד. אנשי
יד-אליהו שבחלקם זכרו עדיין את ההפצצות מהאויר של מטוסי חיל האויר המצרי על תל
אביב במלחמת העצמאות, היו מאד מודאגים. אבי גויס למילואים וכמעט לא ראינו אותו
בבית. כולם נדרשו להאפיל את החלונות בלילות, ונאסרה לגמרי הדלקת מנורות חשמל.
ישבנו במטבח הקטן לאור נרות ושמענו את אנשי הג"א (הגנה אזרחית) צועקים בחוץ:
"לכבות את האור" לכל מי שנתפס מדליק אור. לאחר המלחמה שנמשכה 8 ימים היה במדינה שקט למשך
10 שנים בגבולנו הדרומי.
חגיגת הבר –
מצווה
בשנת 1959 חגגתי את
חגיגת בר המצווה שלי. אירועי הבר מצווה החלו בעליה לתורה בבית הכנסת המרכזי
בשכונה, ונמשכו בסעודת הבר מצווה שנחוגה בבית "הלן קלר" אשר נבנה
ביד-אליהו בשנת 1953. באולם האירועים שבבניין נכחו קרובי המשפחה, חברים, תלמידי
כיתתי ושכנים לבניין בו גרנו. את כל הכיבוד לאירוע הכינה אמי בביתנו. נשאתי דרשה
בפני הנאספים וכמובן שגם קיבלתי מתנות רבות (בעיקר ספרים, כי אלה היו עיקר המתנות
לבר מצווה באותם הימים).
לימודים
וצבא
עם סיום כתה ח' (1960) נרשמתי ללימודים בתיכון עירוני ט' שבשכונה, אותם סיימתי במגמה הריאלית.
הצטיינתי גם בספורט. בשנת 1964 עברתי טירונות בצה"ל ונרשמתי ללימודים בטכניון
שבחיפה, בפקולטה להנדסת מכונות (במסגרת העתודה האקדמאית), אותם סיימתי בהצטיינות
בשנת 1968. בתום הלימודים, ולפני החזרה לשירות בצה"ל, עברתי קורס קצינים שעם
סיומו התחלתי לשרת בצה"ל כקצין בשירות חובה וכמהנדס מכונות.
נישואים
לקראת סוף שנת 1969 הכרתי את אשתי היקרה חוה, ולאחר כשנה נישאנו בחודש אוגוסט
1970. קנינו דירה קטנה בשכונת יד-אליהו בה התגוררנו כ-10 שנים, ושם גם נולדו
לנו שתי הבנות סיגל בשנת 1972 ומיכל (אמא של יואב) בשנת 1975.
צביקה וחוה ביום חתונתם 1970
את ערבי החגים בשנים הראשונות נהגנו לקיים בביתם של הורי, ולאחר פטירתה הפתאומית של אמי ז"ל בשנת 1979, קיימנו כבר בדירתנו. באותם ערבים חגיגיים נהג אבי ז"ל לקרוא במחזורי התפילה של החגים, שאחד מהם היה מחזור ראש השנה אותו בחרתי כחפץ בפרויקט. מאז פטירתו של אבי ז"ל בשנת 2002, אחי רמי קורא במחזור מדי שנה בערב ראש השנה.
טיול משפחתי לירושלים 1979
חוה אשתי, שהייתה בת מושב עין-עירון ליד כרכור, סיימה לימודיה בסמינר למורים ב"הדסים" בשנת 1969 והתחילה לשרת כמורה חיילת בפנימיה שבבית הספר שב"הדסים". לאחר נישואינו לימדה בבתי ספר בעיר לוד, לשם נאלצה לנסוע כל בוקר, באוטובוס מיד-אליהו שבתל-אביב. בשנת 1974 התחילה ללמד בבית הספר "גיבורי ישראל" שבשכונת יד-אליהו, שם לימדה עד שנת 2004, בה פרשה מהוראה. אני המשכתי לשרת בצבא הקבע בתפקידים שונים עד פרישתי מהצבא כקצין בכיר בשנת 1992. לאחר פרישתי עבדתי מספר שנים ב"מכון התקנים הישראלי" שבתל-אביב.
בעשור האחרון אני מקדיש את עיקר זמני למשפחתי ולבילוי עם ארבעת נכדי: מאי, בן, יואב וליבי. כמו כן אני מתנדב בארגון "צוות" (גמלאי צה"ל) בגבעתיים, ומשמש כמזכיר הסניף בעיר, בה אני מתגורר כיום.
שלושת הנכדים הגדולים: מאי, בן ויואב 2012
מילון
מנדטייפוי כוח הניתן למעצמה כלשהי לשלוט באופן זמני או חלקי על טריטוריה שאוכלוסייתה עדיין אינה בשלה לשלטון עצמי או שהוטלו עליה סנקציות מסוימות. (ויקיפדיה)
ציטוטים
”מחזור התפילה ששרד הרבה שנים, מסמל את נצחיות העם היהודי ואת תקומתו בארצו. “