מאגר סיפורי מורשת

הילדות בשכונת מאה שערים

שמי מנחם עצמון, נולדתי בחודש אוגוסט בשנת 1941 בירושלים. גדלתי בבית דתי בשכונת מאה שערים, הילד השישי מבין עשרה אחים ואחיות. הוריי ניהלו אורח חיים דתי עד סוף ימיהם. עד גיל שמונה עשרה גדלתי בשכונה החרדית. למדתי בבית ספר לבנים "תחכמוני". מקובל היה שהילדים עוזרים בפרנסת המשפחה, ולכן כבר בגיל צעיר עבדתי בעבודות שונות: בגיל שלוש עשרה התחלתי לחלק עיתוני בוקר פעם בשבוע, עזרתי לאחי במכירת סברס וסכך לקראת חג סוכות. מדי פעם שטפתי כלים ורצפה אצל גברת מבוגרת. כשאני בגיל שבע, בסוף כיתה א', פרצה מלחמת השחרור. באופן זמני עברנו לשכונת "קטמון". ולא היה אפשרי להגיע לבית הספר. לאחר שנה בשכונת "קטמון" חזרנו למאה שערים וגרנו היכן שהיום ישיבת תולדות אהרון. במאה שערים היו גדרות שבנו הבריטים לאורך המדרכה ולא ניתן לעבור משכונה לשכונה כך שבשנה שהיינו בקטמון הפסדתי שנת לימודים.

הלינץ' והרצח בשער האריות

לקראת סוף המלחמה קיבלנו "הודעת אסון" שדודי, אח של אמי, נרצח על ידי הערבים בשער האריות. התברר כי הבריטים מכרו אותו ושלושה יהודים נוספים לערבים תמורת חמש לירות שטרלינג כל אחד והם עשו בו לינץ'.

הייתי צעיר מאד ולא הבנתי מדוע כולם בוכים ועצובים. אבי נסע עם משוריין בריטי כדי לקבור את גופת דודי וגופות נוספות, וביניהן גופת ילדה, בבית הקברות היהודי בהר הזיתים. הדרך להר הזיתים באותם ימי מלחמת העצמאות הייתה מסוכנת, מפני שעברה דרך כפרים ערביים. בשעה שהחלו להטמין את הגופות בקברים שנכרו עבורם, החל ירי צלפים ערבים לכיוון הקברים. הם נאלצו לעזוב את המקום במהרה ולא היה זמן לכרות קבר נוסף לילדה. אבי משך את גופת הילדה לקבר של דודי וכיסה את הקבר עם שתי הגופות יחד. כשאמי שמעה על קבורת דודי עם גופת הילד היא כעסה מאד.

לאחר מלחמת ששת הימים ניסו למצוא את קבר דודי ללא הצלחה. אבי לא זכר את המקום בגלל שינויים שנעשו באזור. למזלנו, איתרנו את בנו של השומר שהוצב במקום באותם ימים. הבן, שהיה נער ובינתיים התבגר, אמר שהוא זוכר את המקרה והצביע במדויק לכיוון הקבר. למרות הספקות חפרו במקום ואכן נמצאו שלד של גבר ושלד של ילדה. עובדה זו הוכיחה בוודאות כי מדובר בקבר של דודי. בדיעבד, קבורת הילדה עם דודי סייעה לאיתור הקבר שלו. לאחר איתור הקבר, צה"ל הניח עליו מצבה. אמי, סבתי והדודות שלי לא הצליחו להתגבר על מותו של דודי האהוב עד סוף חייהן. סבתי אף חלתה בסוכרת מתוך צער.

תקופת הצבא

בכיתה ט' התחלתי ללמוד בבית ספר תיכון מעורב, בנים ובנות. באותו זמן הצטרפתי גם לתנועת הצופים. שנה לאחר מכן עברתי ללמוד בבית ספר "ארז". בגיל חמש עשרה התקבלתי לעבוד כחניך בהנהלת המכס, שעבר באתה תקופה מחיפה לירושלים. עבדתי ולמדתי במקביל ובאמצע כיתה י"ב, כשהייתי בן תשע עשרה, החלטתי להצטרף לצבא.

התגייסתי לצבא בשנת 1960. לאחר הטירונות עברתי קורס מפקדי כיתות והייתי מפקד כיתה של טירונים. באחד ממחזורי המתגייסים אימנתי את הטירונים "תרגול נוסף", אך מכיוון שלא קיבלתי על כך אישור מקצין, האשימו אותי ואת סמל המחלקה ב"התעללות בטירונים". גזרו עלי עונש מאסר למשך שלושה חודשים ועל הסמל נגזרו ארבעה חודשי מאסר. לאחר תקופת המאסר חזרתי לבסיס הטירונים לזמן קצר, הועברתי לתפקיד סמל משמעת של הסגל בפו"מ (מכללת פיקוד ומטה) בגלילות, המיועדת לקצינים בכירים. בתקופה זו ובעיקר בחופשות גם עבדתי בהעמסת בלוני גז על משאיות בסניף פזגז הסמוך למחנה גלילות.

בגיל עשרים ואחת השתחררתי משירות חובה בדרגת סמל וחזרתי לעבוד בהנהלת המכס. בשעות הערב למדתי לימוד עצמי בספריית "ימק"א" והשלמתי בגרויות. באנגלית ובמתמטיקה קיבלתי שיעורים פרטיים. בגיל עשרים ושבע התחלתי את לימודי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. את ההתמחות בעריכת דין עשיתי במשרד עורכי הדין של אחי.

סגירת מעגל בפו"מ

באותה תקופה שירתי מילואים בפרקליטות הצבאית ושם הציעו לי להתגייס לצבא קבע. בגיל שלושים וארבע חזרתי לצבא וקיבלתי סרט עליו היה כתוב "קצין מבצעים". באותה שנה התחתנתי עם אסתר ולאחר פחות משנה נולדו לנו תאומים, רן וליאת. בתחילת תפקידי בצבא קבע הייתי בענף האחראי על כל אובדני הציוד. האובדנים הגדולים היו מגיעים אלינו והיינו קובעים אם להעמיד לדין את המאבד או לסגור את התיק נגדו. הענף היה במחנה "שנלר" בירושלים. לאחר שלוש שנים הציעו לי להיות ראש מדור הדרכה בקרייה בתל אביב. סיימתי בהצלחה קורס קצינים, קיבלתי דרגת רב סרן ונשלחתי לקורס פו"מ, שם שירתי כסמל משמעת בשירות החובה. כראש מדור הדרכה קיימתי הרצאות על חוק השיפוט הצבאי בכל הקורסים של צה"ל כולל קורסי קצינים וקצינות וחוקרי מצ"ח. לאחר שנתיים בתפקיד התמניתי ליועץ משפטי לכוחות צה"ל בלבנון וקיבלתי דרגת סגן אלוף. בתפקיד זה הייתי בתוך לבנון ויצאתי הביתה בסופי שבוע בלבד. מפקדי הראשון בלבנון היה מי שאחר כך התמנה לראש המוסד, מאיר דגן. בגיל ארבעים וחמש, לאחר חצי שנת חופשה, השתחררתי מהצבא בדרגת סגן אלוף ויצאתי לגמלאות. הצטרפתי למשרד עורכי הדין של אחי ועבדתי איתו עד שהוא נפטר. לאחר פטירת אחי פתחתי משרד עצמאי בבניין כלל בירושלים, שבו אני עובד עד היום.

משפחתי כיום

לסבתא אסתר ולי נולדו ארבעה ילדים: התאומים רן וליאת, יעל (אימא של נכדי עידו) ומתן המתגורר באוסטרליה. כל ילדיי נשואים ויש לי עשרה נכדים נהדרים. עידו הוא נכדי הבכור.

הזוית האישית

סבא מנחם: שמחתי שהנכד שלי מתעניין בעברי ובעבר המשפחה. בזמן התהליך נזכרתי בתהליך הארוך והקשה שעברנו מקום המדינה ועד היום.

עידו: היה לי כיף לחקור וללמוד על העבר של סבא שלי ומשפחתי. מקווה שנוכל לעשות עוד פרויקטים בסגנון כזה.