מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דבורה פיגא גודמן. נולדתי בשנת 1953 להוריי אהרון משה הכהן  וזיסל קלין בשכונת קראון הייטס, שבברוקלין ניו יורק שבארצות הברית. נקראתי דבורה על שם סבתא של אבי מצד אביו, ופיגא על שם דודתה של אמי שנהרגה בשואה.

בביתנו היו שלושה חדרי שינה, מטבח ולידו חדר אוכל, סלון ולידו חדר אוכל, ומרתף שבו כיבסנו את הבגדים במכונה.

בשכונת הרבי

שכונת קראון הייטס היא שכונה, שבה גרים חסידי חב"ד רבים בסמוך לחצר הרבי מליובוויטש. אך לא רק. האוכלוסייה מעורבת וכוללת בתוכה יהודים מכל הסוגים ילידי ארצות הברית.(דתיים ולא), ניצולי שואה  ויוצאי רוסיה. גם הרבה גויים גרים שם. ביניהם שחורים שלפעמים מפחידים ואלימים. (היום השכונה הרבה יותר בטיחותית משנות הששים.)

ההליכה מבתינו לבית מדרשו של הרבי הייתה כשבע דקות. הקשר בין הורי לילדיהם היה קשר חם ואוהב. אבא לא הרבה לדבר, אבל אהב אותנו מאוד. בשעות הפנאי קראתי ספרים, שחקתי בחוץ עם חברותי וגם צפיתי בטלוויזיה. ולמדתי פסנתר.

למדתי ביסודי בבית ספר "בית יעקב" ובתיכון למדתי "בבית רבקה" – תיכון חב"ד. אני זוכרת שבזמן מלחמת ששת הימים, כשהייתי בת 14 התפללנו כל תלמידות בית הספר ביחד עם ההנהלה לשלום החיילים ולהצלחת המלחמה, לפתע נכנסה ילדה וצעקה: "הכותל בידינו". זה היה רגע מרגש שלא אשכח לעולם.

הערכים בבית הספר היו ערכים של תורה ומצוות, בדגש על יושר וצניעות, אהבת ישראל, כיבוד הורים ומורים. אהבתי את מקצועות הלימוד: אנגלית ספרות ומדעים. לעומת זאת לא אהבתי דקדוק.

היו לנו טיולים להרים. אני זוכרת טיול לפארק מאוד גדול שם עשינו פיקניק. היה לנו טיול שנתי בסוף כיתה ח' לפלורידה לשלושה ימים.

הוריי

אבי ז"ל עבד בהובלות ובהמשך בנדל"ן, אימא ע"ה הייתה פאנית .גם הרבנית חנה אם הרבי והרבנית נחמה דינה אשתו של הרבי הריי"ץ היו נהנות משירותיה. אני זוכרת שפעם קיבלתי סוכריות כשעזרתי לאימא.

הורי היו אנשי חסד. אבא לדוגמא תרם את המזגן הראשון ל-770 (בית המדרש של הרבי) עד אז ההתוועדויות היו או באולמות בחוץ או ב-770, והחום היה בלתי נסבל. בנוסף, אבא דאג שיציבו תחנה שתהיה מקורה לילדים, שחיכו להסעות בימות החורף הקרים. אימא התעסקה הרבה שעות בביקור חולים בהתנדבות וגם יזמה את הקמת ארגון "ביקור חולים", ארגון, שזכה על ידי הרבי, במועד מאוחר יותר לשאת את השם של הרבנית חיה מושקא. מעבר לכך, הורי נתנו הרבה צדקה בתוך השכונה ומחוצה לה.

כשהייתי ילדה היינו הולכים להתפלל לפעמים ב770 עם אבא ואז היינו יכולים לראות את הרבי .אני זוכרת שבאחד הפעמים, אבא לקח אותי להתוועדות והצבעתי על הרבי ואמרתי באידיש: "דא גייט דער רעבע" – "הנה הולך הרבי". אני זוכרת, שפעם הלכתי עם אבא לקבל לקח-עוגת דבש מידי הרבי עם הברכה המסורתית לשנה טובה ומתוקה.

כשהתבגרתי הייתי משתתפת בהתוועדויות, כמו הרבה בנות בשכונה. בשבתות היה אמנם קשה לשמוע את מילות הרבי. אבל  שירת הניגונים והאווירה של הקדושה, שספגנו שם השפיעו עלי מאד, בין היתר על רצוני להיות בשליחות הרבי כשאגדל.

הקמת המשפחה

התחתנתי בשנת 1978 בגיל 25  עם שניאור זלמן גודמן. את בעלי הכרתי בארץ ישראל בירושלים. באותה עת הוא כבר היה שליח של הרבי. הוא נשלח עם קבוצת בחורים בשנת תשל'ו 1976 לארץ הקודש. הוא היה בין אלו שנשלחו להמשיך את לימודם בירושלים, ולהכניס אווירה צעירה לפעילות של חב"ד בעיר הקודש.

עיסוקי הראשי היה עקרת בית, בילדותי חלמתי תמיד להיות אימא להרבה ילדים. והיום אני עובדת בתחום החינוך. כל ילדי גרים בארץ פרט לאחד שגר בארצות הברית. אני שמחה מאוד על כל אלו שגרים בארץ והעיקר שהם ימשיכו את שליחותם כיהודים.

השליחות שלנו בעיר אשדוד

אחרי החתונה גרנו שלוש שנים בצפת עיר הקודש. ובעלי המשיך את לימודיו בכולל. שם גם ילדתי את בכורתי חנה (היום אחת השליחות באשדוד.) אז חיפשנו באיזה מסגרת להמשיך את שליחותינו. אחד המקומות שהוצע לנו היה אשדוד, לפתוח בית חב"ד בעיר. המקום מצא חן בעינינו. ומקיץ תשמ'א 1981 אנחנו כאן. באותה העת העיר הייתה יחסית קטנה -פחות מחמישים אלף תושבים(היום יש לפחות רבע מיליון ועוד היד נטויה.) רוב תושבי העיר היו מסורתיים. היו כמה קהילות חרדיות קטנות ,מעט פעילות של חב"ד וגורמים אחרים.

בראשית דרכנו התחלנו פעילות בזיקה למעגל השנה, בראש השנה – הסתובבנו בעיר וזיכינו יהודים במצוות תקיעת שופר, בסוכות- הקמנו דוכנים וזיכינו יהודים במצוות ארבעת המינים. כמו כן, שכרנו משאית ובנינו עליה סוכה גדולה. כך יהודים רבים זכו לקיים את מצוות ישיבה בסוכה עם ברכה על מזונות שסיפקנו. בחנוכה – הצבנו חנוכייה גדולה לפרסום הנס, ועשינו כינוסי ילדים ברחבי העיר. בפורים-חילקנו משלוחי מנות.

לאחר העלייה הגדולה מרוסיה התחלנו לערוך סדרים ציבוריים בליל הפסח. במשך השנים אלפי אנשים קיימו את מצוות החגים בזכות הפעילות שעשינו. כמובן, הכול מכוח המשלח (הרבי). בקיץ הפעלנו קייטנות מאוד מוצלחות, בהן השתדלנו להחדיר מושגים ביהדות.

אין ספק שגולת הכותרת הייתה הקמת בית ספר חב"ד. בהמשך הקמנו גם גנים. גם תלמוד תורה הקמנו, כשההורים ביקשו להעניק לבניהם חינוך יותר תורני.

כיום, העיר גדלה, כך נוצר הצורך להביא עוד שליחי חב"ד לעיר .ב"ה בכל אזור בעיר יש שליח ,כולל אזור התעשייה ובית רפואה החדש "אסותא". השליחים עושים עבודתם נאמנה ,פועלים סביב מעגל השנה עם ילדים ומבוגרים, מוסרים שיעורי תורה וחסידות ומשמשים אוזן קשבת לצרכי הקהילה בכל עניין יהודי. יש יותר מעשרה בתי כנסת. כמובן, כל אלה תורמים להתפתחות אדירה בכל פעילות חב"ד בעיר.ואין כמעט יהודי בעיר שלא נחשף לחב"ד.

הזוית האישית

דבורה פיגא: אני רוצה לתת לכם עצה, לא לזלזל בשום לימוד אף פעם. אי אפשר לדעת מתי נזדקק ללימוד? ומתי זה יבוא לידי שימוש? לדוגמא: למדנו צרפתית בתיכון, ולא הכרנו אף דוברת צרפתית. מאוחר יותר נעזרתי בשפה, כשלמדתי בסמינר בצרפת. גם כאשר עלינו לארץ , באותה עת הייתה עלייה מאוד גדולה מצרפת, ויכולתי לתקשר איתם בעזרת השפה שלמדתי בבית הספר.