מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר איסטנבול שבטורקיה, ברחוב yuksek minare sokak אשר בשכונת גאלטה.

נולדתי בבית בו גדלתי עד לעלייתי לארץ. יש לי אח, אברהם, שגדול ממני בשנה וחצי. זכרונותיי מהשכונה: כל יום חמישי, אימי הייתה הולכת לשוק איתנו. בחזרה הייתה קונה ממאפיה לחם חם וריחני. בבית אימא הייתה שמה על הפרוסה שמן זית, מלח ועגבנייה וזו הייתה הארוחה עד ארוחת הערב. באיסטנבול נהוג לאכול ארוחה חמה בערב, לאחר החזרה מהעבודה.

לא רחוק ממקום מגורינו הייתה ברזיה, שכל הזמן מים היו זורמים ממנה על קערת שיש גדולה ובימי הקיץ, כשהיה חם היינו משתובבים שם במים. הייתה לי חברה מוסלמית (השכונה הייתה מעורבת- מוסלמים, נוצרים ויהודים) בשם סורמאז. היינו משחקות ביחד בקפיצה בחבל וביום בהיר אחד החלטנו שנעשה "החלפות"- היא תבוא איתי לבית הכנסת ואני אבוא למחרת, למסגד…וכל אחת תספר את החוויות שלה זו לזו.

אני למדתי בבית ספר תורכי "אוקטצ'ו מוסה אילקאוקולו", ליד המגדל בגאלטה. היינו בכיתה עשרה ילדים יהודים מתוך כשלושים וחמישה ילדים. כשלימדו את הקוראן, היהודים היהודים התבקשו לצאת החוצה לשיעור חופשי… עשינו מלחמות אבנים. ברגע שהמוסלמים יצאו מהכיתה, התחבאנו וזרקנו עליהם אבני חצץ… הכל בצחוק..

כאשר הייתי בת 10, אימי נפטרה. אבי החליט להצטרף למשפחתו, שחיה בישראל וכך עלינו בעליית הנוער. באוניה הפרידו בין הנשים והגברים, וכך אני, יתומה בת 11 וחצי, נותרתי לבד עם נשים זרות, ישנה על דרגש מעץ … מאז איני סובלת לשוט באוניות.

בארץ, עברנו לזכרון יעקב, אך מכיוון שאבי התקשה לטפל בנו, עברנו ממקום למקום, בין השאר בכפר הנוער דוד רזיאל ובכפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי. אבי נפטר כשהייתי בת חמש עשרה.

חברתי הטובה, סימה,התחתנה. היינו בלתי נפרדות. לסימה ולבעלה חיים נולד בן בכור. בברית המילה פגשתי את שמואל כרמונה, שהפך להיות בעלי.

נולדו לנו שלוש בנות: פנינה, איריס ולילך ומהן נולדו לנו שמונה נכדים: מורן, שיר, לירון, ליאל, אור, חן, נועם ומיכאל. לפני כעשר שנים שמואל נפטר.

משפחתי מאוחדת ומרבה לבלות ביחד. אני שמחה שמילדה בודדה, הפתי ראש למשפחה, שהולכת ומתרחבת.

  שושנה כרמונה מספרת: