מאגר סיפורי מורשת

בתקופה ילדותי, כל הילדים שגרו ברחוב שלי, (אז לא היו שמות לרחובות – היום נקרא הרחוב- מול הים), נפגשנו  מחוץ לבית. שיחקנו הרבה מאוד ברחוב. היתה אווירה מאוד ידידותית ומאוד חברית בין כל הילדים, ללא הבדל בין הגילאים. בני 6,  8 ו- 10, שיחקנו יחדיו.

בכל יום אחר הצהריים, עזרנו להורים בעבודה במשק. עם גמר העבודה, התכנסנו כולנו על הדרך (היו אז דרכים, לא רחובות). לא היו כבישים, לא היו מדרכות, לא היו פנסי תאורה ברחוב (בשנים הראשונות, אפילו חשמל לא היה). לכל משפחה היה סוס שהיה רתום לעגלה. מובן שלא היו מכוניות, גם טרקטורים לא היו.

מה כן היה?!?  – הרבה חול ובחורף – הרבה בוץ !!!

מצב זה איפשר לנו לנצל את הדרך.

במה ילדים יכולים לנצל את הדרך – למשחקים.

בימי החורף את הבוץ ניצלנו למשחקים. כיבוש שטחים, למשל. משחק אולר…

אחד המשחקים האהובים עליי היה משחק גולות – מור.

ציירנו על האדמה קשת ועליה שמנו גולות. כל אחד בתורו צריך היה לקלוע בגולה. אם פגע בה – הגולה שלו, אם "פקשש" – הפסיד את הגולה ואת תורו. ניצח במשחק, מי שהרוויח הכי הרבה גולות, (מי שקלע הכי הרבה). עיצבן אותנו מאד שתמיד היה ילד ששיחק טוב מכולנו וזכה תמיד בכל הגולות.

משחק אהוב נוסף – גולות בורות

המטרה – להכניס גולות מ בור לבור במעט מאוד מהלכים. חפרנו חמישה בורות במרחק של כ עשרים וחמישה ס"מ אחד מהשני. המנצח במשחק היה זה שהצליח להעביר את הגולות מבור לבור במעט מהלכים.

חמש אבנים

זהו משחק הדורש זריזות ידיים ומיומנות בזריקה ובתפיסה של חמש אבנים. זורקים אבן למעלה ואוספים אבן מהרצפה, ותופשים את האבן, לפני שהיא מגיעה לרצפה. זורקים אבן נוספת ואוספים שוב אבן. וכך עד שאוספים את כל האבנים.

גרסה נוספת למשחק זה – זורקים את האבנים על הרצפה. לוקחים אבן אחת על גב היד ואוספים את שאר האבנים אחת אחת. בשלב שני – שמים על גב היד שתי אבנים ושוב אוספים את האבנים אחת אחת. אם נופלת אבן – משחק המשתתף הבא. מנצח הוא זה שלא נפלו אבנים מכף ידו. שיחקנו  כמה ילדים יחד ותמיד המשחק עורר מתח של תחרות וגם הביא שמחה ו.. צעקות.

חמור חדש

אחד הילדים עומד כפוף, ברכיו ישרות, וידיו נתמכות על ירכיו להשגת יציבות. יתר הילדים מנסים לעבור את המכשול על ידי ריצה, זינוק מקו מסומן, ו הנחת שתי כפות הידיים על גבו של הילד- המכשול, ופישוק הרגליים משני עבריו. כאשר אחד מחברי הקבוצה נכשל במעבר המכשול, הוא מחליף את החמור. לאחר שכל הקבוצה סיימה לעבור את המכשול, מתרחק מעט, החמור מקו הזינוק.

למשחק היו שמות שונים בארץ. בירושלים הוא נקרא אסומניה אבודניה. הוא מוזכר בשיר "השכונה" שירו של חיים חפר, שביצעו התרנגולים.

קלאס

שרטוט נפוץ לקלאס נקרא "שמיים". בשרטוט זה שלוש משבצות עוקבות, בהן מניחים רגל אחת, צמד משבצות בהן מניחים שתי רגליים, רגל בכל משבצת, משבצת בודדת ואחריה צמד משבצות. לאחר חצי  מעגל  או מעגל שלם, המכונה שמיים,בשמים  מבוצע סיבוב באוויר של 180 מעלות, מתוך מטרה לחזור בדרך בה הגיע השחקן.

משחקים בתורות, בתחילת המשחק השחקן הפעיל מנסה לקלוע אבן אל המשבצת בה רשום "1". לאחר שקלע השחקן אל תוך המתחם- עליו לקפוץ אל המשבצת בה מונחת האבן תוך איסוף האבן וממשיך הלאה למשבצות הנוספות. אסור לשחקן לדרוך על הקווים ולא להזיז את הרגלים, כאשר בכל תור, השחקן חוזר לאתגר האחרון שניצב בפניו בתור האחרון בו לא עמד. השלבים מכונים בשמות-"ראשון" "שני"(במלעיל) וכן הלאה. בכל שלב השחקן ממשיך לשחק ועובר לשלב הבא, כל עוד ביצע את כל המשימות ללא רבב. נכשל השחקן – עובר התור לשחקן הבא אחריו בסבב.

מסתבר שקלאס הוא משחק שמקורו של בבריטניה בתקופת האימפריה הרומית החיילים הרומיים היו צריכים לרוץ בשדה הקרב עטויים שריון מלא, והאמינו כי משחק בקלאס ישפר את תפקוד רגליהם.

היום – נפוץ המשחק בעיקר בקרב בנות.

שמחתי לראות, שהמדרכות בבית החינוך, מלאות שרטוטי קלאס!!!

המשחקים היו מאוד מקובלים אצל סבתא בכפר, אבל הסתבר, שהמשחקים כולם היו מקובלים בכל ארץ – הפלא ופלא. (בלי מחשב בלי אינטרנט ובלי טלפון נייד), אפילו, כאמור, מוזכרים בשיר השכונה של יוסי בנאי.

נחמד להיזכר היום, במרחק של ששים שנים ויותר, בכל המשחקים שאיפיינו את ימי ילדותי. במיוחד לנוכח השוני העצום בין אלו לבין המשחקים היום.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי".