מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משחקי ילדות בשכונת הים

שלומי עומר ושלי
שלומי ואחיו
על עליה, ילדות והרבה משחקים

אני ומשפחתי עלינו לארץ בשנת 1936 מבגדד, אבי היה  בוגר בית ספר "אליאנס" ששימש גם כתנועה ציונית בבגדד.  בבית הספר התלמידים קיבלו חינוך ציוני ודתי. לכן רבים מהתלמידים רצו להגיע לארץ בצורה לגאלית או בלתי לגאלית (לא חוקית) הם נקראו ציונים מכיוון שחלמו על ארץ ישראל.  היה להם שיר, שהיה  כהמנון מיוחד; "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה, מי ברגל ומי ברכב…" ואמנם, רובם הגדול עלו לישראל בשנות הארבעים. אבי שכבר אז היה נשוי הצליח לקבל ויזות(אשרות יציאה וכניסה) עליה לכל המשפחה (מה שהיה נדיר מאוד) כדי לעלות לארץ ישראל. אבי יצא, בשלב הראשון לבדו לפלשתינה (כך קראו אז לארץ ישראל) כדי לארגן דירה ועבודה,  והשאיר בבגדד את אימי "סלימה" (שולמית בעברית) עם 2 ילדים; חיים- הבכור, שהיה אז בן 3 ואני-שלום בן השנה.בהגיעו לארץ, נסע לירושלים, לשכונת "בית ישראל".  במקום גרו מכרים ובני משפחה. לאחר כמה חודשים קיבלנו מכתב מאבא בו כתב כי הוא הכין דירה ויש לו עבודה, וביקש שנגיע אליו מהר, הוא מחכה ומצפה לכולנו.היות שהיו לנו פספורטים (דרכונים) מוכנים, אימא אספה את כל החפצים שיכלה לקחת  ואת כל המתנות שקיבלה, לקחה כסף שחסכה, ונסענו בשרות הסעות מיוחד ברכב תיירות לעבר דמשק, ומשם ישר לירושלים.הגענו לירושלים לאחר שעברנו תלאות וצרות בדרך. נעצרנו ע"י הבריטים ונלקחנו למעצר של מספר ימים בצפת בחשד שאימא מנסה להבריח עולים דרך אנשי עליה ב'.רק לאחר התערבות של הסוכנות היהודית  שוחררנו. כאשר יצאנו לחופשי אבד לנו כל הציוד  האישי ונותרנו ללא כסף  ובגדים. לכן לא היה ביכולתנו להגיע לירושלים. בסופו של דבר הצלחנו לנסוע בעזרת תרומות. הוזמנה לנו מונית שלקחה אותנו ישירות לירושלים, לשכונת "בית ישראל".  במקום חיכה לנו אבי, עם דודים ותושבי השכונה. התקבלנו בנשיקות וחיבוקים, בפרחים, בסוכריות ובמחיאות כפיים סוערות. זו הייתה קבלת פנים נלהבת.יום אחד, במהלך התקופה שגרנו בירושלים,  הלכתי לאיבוד באזור הכותל והיות שלא ידעתי לדבר עברית בכיתי כל הדרך בשפה הערבית: "אנא  בידי ננאה" (אני רוצה אימא). כנראה שהשפה הצילה אותי כי חשבו, כנראה שאני ילד ערבי.  בסופו של דבר,  נלקחתי  למשטרת  הכותל עד אשר הגיעו בני משפחה לאסוף אותי והכל עבר בשלום. לאחר תקופה של שנה שחיינו בשכונת "בית ישראל" בירושלים קיבל אבי הצעה לעבור לת"א ולעבוד בשוק הכרמל-כירקן. עברנו לגור בת"א ומצאנו דירה ברחוב אהרונסון 19 בשכונת הים.מהיום בו עברנו לגור בת"א, חיי משפחתי  נהיו טובים ויציבים מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית. הרגשנו בטוחים ומרוצים כצברים לכל דבר. במהלך השנים משפחתי גדלה ונולדו עוד 3 אחים:  שושנה, יהודה וגאולה.היות שאבי הגיע מרקע דתי הוא ניהל את הבית בצורה יפה של מסורת מפוארת, שמירת שבת עם קידוש, הדלקת  נרות, סעודת ערב שבת עם שירים ומזמורים ודברי שבח והודיה. כל שבת הלכנו לבית הכנסת של יוצאי בבל, שנמצא ברחוב נחלת בנימין בת"א, שקיים עד היום באותו מקום. שם קיבלתי את האהבה למסורת ולשירי שמחות ששרו המזמרים בכל אירוע.הילדות הטובה והעשירה שלי עזרה לי מאד בחיי היום יום עם יכולת לעשות דברים בביטחון עצמי וידע אישי רב בכל תחומי החיים. כל אילו  חישלו את האופי שלי וקיבלתי אומץ לא רגיל שעזר לי להתמודד עם כל בעיה במהלך כל החיים.דמי כיס אף פעם לא קיבלנו. לכן נאלצנו למצוא דרך להרוויח כמה פרוטות כדי לקנות משהו טעים בכרם שליד השכונה. העבודות הקיימות היו במשלוחים מהמכולת, חנות הפרחים ומתפרת הנעליים של לייבלה  הסנדלר.  אני וחבריי ידענו לדבר בשפה מיוחדת בה הופכים את האותיות, מי שלא היה חלק מהחברה לא הבין את השפה ולא ידע על מה אנחנו מדברים.מדי פעם הלכנו לצפות במשחקי כדורגל שנערכו באצטדיון המכבייה שמוקם על גדות נחל הירקון. בדרך ראינו את שיירות הגמלים שהיו עמוסות בחולות שבאו מעבר לירקון, כדי להעביר את החולות לבניית העיר ת"א.כילדים ידענו לשחק בכל המשחקים שהיו קיימים אז וידענו לבנות וליצור בעצמנו. בכל יום  בחופש הגדול ירדנו לים, כדי לחפש מציאות  שנפלו מהאניות שהביאו סחורה לנמל יפו. מצאנו אגוזי קוקוס שלמים וחבילות ארוזות של עצים שהיו מיועדות לבניית ארגזים למשלוח תפוחי זהב לחו"ל, שנקראו תפוזי יפו.  בנינו מעצים שנפלטו לחוף כמו רהיטים וציוד. תולעי משי היו לגבינו חג. תחילה חיפשנו עץ תות כדי לרפד קופסת נעליים  בעלים של עץ התות, הלכנו למקום שבו היו מוכרים פקעות של תולעי משי, קיבלנו כ-5 פקעות ועטפנו  אותן בצמר גפן. חיכינו שהפקעות יפתחו ומשם יצאו זחלים קטנים. בתולעים הקטנים טיפלנו יום יום, החלפנו את העלים של עץ  התות וכך גידלנו את התולעים עד אשר גדלו והפכו שוב פקעות. בילדותנו אספנו בולים. חיפשנו בולים בכל דרך,  במיוחד  במעטפות שבאו מחו"ל. ידענו למי יש קרובים בחו"ל, ומכל מכתב שהגיע הוצאנו את הבול . כאשר היו  לנו כבר בולים רבים של הארץ וגם בולים מחו"ל רצנו לקנות אלבום מיוחד לבולים בחנות של שניאור ברחוב טשרניחובסקי בתל-אביב. במקום היינו קונים גם מעטפות של בולים מכל העולם, וכך לכל ילד היה אלבום יפה ומסודר. מאיסוף הבולים  למדנו על ארצות  שונות  ועל בולים יקרים או פשוטים.  מדי פעם היינו עושים החלפות האחד עם השני.אחד המשחקים היפים והטובים ביותר היו הגולות שבו שיחקנו כמעט יום יום בחצר הבית.  המשחקים ששיחקנו בגולות היו: מור, ירח, בורות מי קרוב יותר. היו ילדים שידעו לשחק ותמיד יצאו מנצחים עם כיסים מלאים בגולות והיו ילדים שתמיד הפסידו.שיחקנו בשכונה בהרבה מאוד משחקים.  בין המשחקים הנפוצים ביותר היו:  מחבואים, תופסת, משחקי כדור, חמש-אבנים, גולות, דודס, טיילנו  בשפת הים (כדי לדוג  דגים , לתפוס סרטנים ולשחק בין הסלעים), בנינו רוגטקה , נסענו על קורקינט, העפנו עפיפון (טייארה מערבית מטוס), קלאס וחמש אבנים.כל המשחקים נתנו לילדים שמחת חיים, תעסוקה חברתית  וחברות שנמשכת לכל החיים.היציאה  מהבית לשכונה ומשחקי החברה הקיימים שמחכים לילד מחוץ לבית כמו מעשה קונדס, היו תמיד מהנים  ומבדרים כך שתמיד יכולנו ליהנות ולשמוח שיש לנו חברים שמחכים לנו תמיד.  ביום ובערב, כאשר אנו יוצאים  לרחוב, ברור לנו מראש שבחוץ מחכים לנו ילדים רבים של השכונה, שהיו כבר באמצע של איזהשהוא משחק קיים.  ידוע היה לכל הילדים  כי כל ילד שמגיע נכנס מיד לשחק  ולדקה לא נחים כל הילדים עד שנגמר היום מאוחר בכל ערב. בסוף היום היינו מגיעים  לבית עייפים, רעבים ומלוכלכים. תמיד כשהגענו מאוחר הביתה. הורנו לא צעקו ולא גערו בנו.לאחר ארוחת ערב שאכלנו, רחצנו את עצמנו לבד, נכנסנו למיטה עייפים ומאושרים ומיד נרדמו עד הבוקר. כך עברו לנו הימים, יום רדף יום, חודש עבר ושנה חלפה, הילדים גדלו, חלק עזבו את השכונה לשכונות חדשות שקמו בכל חלקי העיר. כל ילד שעזב את השכונה למקום חדש תמיד חזר וביקר אותנו ותמיד התלונן שבמקום החדש אין עם מי לשחק. הוא מתגעגע לרחוב ולשכונה שלנו. בהמשך למשחקי הילדות נוצרו קשרים חזקים והדוקים עם ילדי השכונה שמחזיקים מעמד לאורך כל החיים עד היום בשמחות ובכל פגישה בפרט ב-10 השנים האחרונות. בשנים הראשונות היה מקובל לקבל אינפורמציה עדכנית על כל ילד שגדל  יחד אתנו, כמו למשל שמעתי שיאיר הלך לצבא והוא היום קצין . מה קורה עם צביקה?  עדיין לומד. לאחר מספר שנים נוספות התחילו להגיע הזמנות לחתונות  מילדי השכונה, עם קבלת הזמנות לחתונה  היו טלפונים רבים אחד לשני כי כולם רצו להיפגש ולשמוע מה קורה ומה חדש. לאחר שנים נוספות נולדו ילדים והגיע הזמן לבר מצווה. לאחר מספר שנים נוספות הגיעו הנכדים ולכל אורך החיים היינו מעודכנים בפרטים מה קרה לכל ילד מהחבורה, שהפך, לנער, נהיה בוגר, הגיע כבר  גם לפנסיה במהלך חייו. לצערנו כעבור מספר שנים היגיעה ידיעה שאחד מחברי הקבוצה שהכרנו מילדות נפטר ממחלה קשה והוא היה בן 69 שנים  בלבד.לאורך כל  תקופת חיינו היינו בקשרים וביחסים טובים עם ילדי השכונה איתם גדלנו, התבגרנו ובנינו משפחות לתפארת.  כיום אנו פנסיונרים  מרוצים מחברי ילדותנו ומהקשר נשמר בינינו  היטב  עד היום.הגענו לפנסיה בשעה טובה ואנו נהנים מאוד מהמשפחה שהקמנו ,מהילדים הנהדרים שלנו ויותר מכל מהנכדים המתוקים  והיקרים שכולם יהיו בריאים. בילדות נוצרו קשרים של חברות חזקה ואמיצה שנמשכה לכל אורך החיים בקשר אישי, חזק ואמיץ , ומחזיקה מעמד עד  היום.

מילון

ליגאלי
חוקי

טייארה
עפיפון-מטוס בערבית

ציטוטים

””הלכתי לאיבוד בכותל ודיברתי בערבית. השפה הצילה אותי כי חשבו שאני ילד ערבי.““

””היה לתלמידי אליאנס שיר, שהיה כהמנון מיוחד"שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה..."““

הקשר הרב דורי