מאגר סיפורי מורשת

בתכנית הקשר הרב דורי שהתקיימה השנה בבית הספר איל בעכו, עסקנו השנה בנושא מרכז על משחקי הילדות של המשתתפים הותיקים בתכנית.

שמי יוסף חמו, נולדתי בשנת 1936 בעיר פס שבמרוקו, עליתי לישראל בשנת 1954. אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם התלמידה מישל ולה תיארתי את משחקי הילדות בהם נהגנו לשחק.

היינו משחקים קבוצות קבוצות לפי רחובות.

גרנו ב'מלח' – אזור של היהודים. שיחקנו במשחק התופסת, מכיון שהייתי שמן, היה לי קשה לרוץ וישר היו תופסים אותי. לפעמים הייתי בוכה כי קראו לי שמן – 'סמין'. קרובים המשפחה היו מגינים עלי ומרביצים למציקים.

לפעמים קנינו ביחד בקבוק יין. אני לא שתיתי ונתתי את החלק שלי לחברים. חלק גדול מהם נפטרו בגלל שתייה מופרזת.

בגיל שבע היינו משכירים אופניים והיינו עושים תחרויות בירידות. פעם אחת כשרכבתי, האוטובוס שהיה אז פתוח מאחורה, עצר בפתאומיות ואני "עפתי" עם האופניים לתוך האוטובוס.

בערך בגיל 12 ההורים היו רחוקים, כשלושים ק"מ מהעיר, בהילולה ובאותו היום היו כ – 42 מעלות. רכבתי לשם באופניים. אחרי כשני ק"מ עצרתי ליד וילה ורציתי לשתות. שתיתי והמשכתי בנסיעה. באמצע הדרך הייתי מאד צמא ובקושי נשמתי. לא היו מים אז קטפתי תותים מהעצים. המשכתי בדרכי ומצאתי שלולים עם מים מלוכלכים אבל שתיתי אותם. המשכתי ואז ראיתי נערים ערבים. כששאלתי איפה יש מים, הבנתי שהטעו אותי בכוונה ומיד רכבתי לכיוון אחר. הם התחילו לזרוק לעברי אבנים ברוגטקה. הצלחתי להגיע להילולה ובחזרה כולנו חזרנו במשאית כולל האופניים.

הכדורים היו מסמרטוטים ואמצע היינו שמים אבן או משהו כבד אחר.

ברחוב היו מים זורמים בלי כסף במתקן שקרוי "אלמאדה". משם היו הרבה אנשים כולל אנחנו לוקחים מים נקיים על אף שהייתה לנו באר בחצר כי בבאר המים לא היו הכי נקיים ונאלצנו להרתיח אותם. התורים בימי ששי היו מאד ארוכים. אני זוכר פעם, שכמעשה קונדס, לקחתי כד ללא תחתית ועמדתי עם חבר בתור כאילו למלא אותו. הכד כמובן לא התמלא וכשהאנשים בתור הבינו למה נוצר פקק, כמובן חטפנו צעקות וברחנו.

משחק בסביבון בשם טרנבו – לוקחים חוט, תופסים את קצה החוט, מכוונים את הפורפירה שצורתה קונוס עם מסמר בקצה, לכיוון הרצפה ובמשיכה אחת שדרשה מיומנות היו מושכים את החוט, דבר שהיה גורם לפורפירה ליפול על הרצפה ולהסתובב במהירות. המנצח היה מי שהפורפורה שלו הסתובבה הכי הרבה זמן על הרציפה עד שנפלה הפורפרה היא המקור לביטוי: "…תפסיק לסובב אותי כמו פורפרה…". בנוסף לפורפרה הרגילה הייתה גם פורפרה שוט. הייתה זו  פורפרה שהייתה מסתובבת, והילד היה הולך עם "שוט" (מקל שאליו קשור חוט שפגט) מכה בפורפרה המסתובבת ומתקדם עמה לאורך הרחוב.

בחגים כמו בחנוכה, בפורים וגם בטו' באב הינו משחקים קלפים, משחק הדומה למשחק קלפים בשם רמי,  ואצלנו קוראים לזה "קארטה" בערבית. המשחק היה כזה: מי שמקבל קלפים עם מספרים גדולים מחברו, הוא המנצח ואז מקבל את כל העוגיות שניתנו ע"י בעל החנות, אבל אם הוא מפסיד, בעל הבית היה מקבל כסף.  היינו משחקים באזור הבסטות ששם היו מניחים את העוגיות.

בפסח – היינו משחקים חמישה גוגואים (גרעין המשמש). זורקים באוויר ותופסים אותם ביד. מה שנפל נפסל, מי שנשארו לו ביד יותר ממה שנפלו, הוא מנצח. למשחק בגוגואים גרסאות שונות, שהמשותף לכולן הוא ערך הגוגו. מטרת השחקנים בכל משחקי הגוגואים היא לצבור גוגואים. עקרונות המשחק בגוגואים דומים לעקרונות המשחק בגולות, אלא שהגולות עולות כסף בעוד הגוגואים הם הפסולת, של המשמש.

משחקי גוגואים בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים התבססו על חיקוי משחקי קליעה: ילדים בעלי יוזמה מכינים קופסת קרטון ובה חורים בגדלים שונים. ליד החורים רשומים מספרים, אשר משמעותם מספר הגוגואים שיקבל הילד אשר יקלע גוגו לאותו חור, כאשר הוא עומד מאחורי קו במרחק מסוים מן הקופסה. לעיתים, כמו במשחקי המבוגרים, חור בגודל בלתי סביר (למשל כזה שיש צורך במאמץ פיזי כדי להעביר בו גוגו) יקבל ערך בלתי סביר (למשל 100). בשנות החמישים עד שנות השבעים של המאה העשרים משחק הקליעה התנהל באופן שונה: במקום לקופסת קרטון מסומנת, הכינו הילדים בעלי היוזמה גומה בקרקע אליה היה צריך לקלוע.

משחק נוסף אותו שיחקנו על משבצות הרצפה, של בית הספר לרוב, כאשר ילד אחד צריך לזרוק את הגוגו מספר משבצות קדימה. אם הגיע למשבצת האחרונה, משבצת מטרה שנקבעה מראש – יקבל הילד כמות גוגואים, בהתאם למרחק הזריקה. מקובל לתת כמות גוגואים כמספר המשבצות שמהם נזרק הגוגו (הקושי נובע מכך שזריקה חזקה מידי תוביל לחזרה של הגוגו לכיוון הזורק).

זוג או פרד (פרט) – ילד אחד מחביא גוגואים בידו, או בקופסה סגורה, והילד השני מנחש האם מספר הגוגואים בידו הוא זוגי או לא זוגי. המילה זוג מציינת מספר זוגי, והמילה פרד מספר אי זוגי.אחד. מקובל לסדר את הגוגואים בזוגות על מנת לדעת האם המספר זוגי או לא.

משחקי כדור –  הכי אהבתי להיות שוער. משחק בזוגות אחד מוסר לשני ולעתים שיחקתי כדור רגל.

קפיצת חמור – כשהייתי בן 13 שיחקנו במשחק שנקרא"חמור". ילד אחד כפוף ויתר הילדים קופצים מעליו בכל סיבוב מוסיפים ילד שמתכופף ומדלגים מעליו עד שמגיעים לסוף שזה 4 ילדים כפופים ויתר הילדים קופצים מעליהם. מי שלא מצליח לדלג מעל הילד נפסל.

הזוית האישית

מישל: הרגשתי טוב אתו, יוסף הסביר לי על משחקי הילדות.

יוסף: התכנית מעולה, הילדים מחכים שנגיע ונשב אתם. מקווה, שאמשיך לחיות חיים בריאים ומאושרים אמן על מנת להמשיך בתכנית המצוינת הזו שנקראת "קשר רב דורי".