מאגר סיפורי מורשת

ילדותי במרוקו ובישראל

ילדות במרוקו: נולדתי בעיר רבאט שבמרוקו בשנת 1957. אני זוכרת את בית הילדות שלי, בית גדול עם ספות אדומות.

הייתה לנו משרתת והייתה לנו עז בחצר של הבית וגם עץ תאנה ובבית דיברנו  בשפה הצרפתית.

המנהג אותו אני זוכרת מילדותי: שבכל יום ראשון היינו יוצאים לטיול על חוף הים עם אוכל ושתיה ועושים פיקניק. המאכלים אותם … לסיפורי הראשון

משחקים של פעם

אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי בב"ס היובל זו הפעם השנייה, יחד עם נכדותי התאומות יעל ונטלי. הפעם בחרתי לספר לנכדותי על משחקי הילדות שלי. רכשתי עבורן את הספר : "משחקים של פעם" ולמדתי אותן משחקים ששחקו פעם.

ערכנו רשימת משחקים של פעם: גולות, כדורעף, דוק, שבע תחנות, סבתא סורגת, משחקי ידיים, מונופול, גולם במעגל, סולמות ונחשים, שימי מטפחת, גומי, בן לוקח בת, חמש אבנים, דמקה, קלאס, המלך אמר, מסיבת תה , מחבואים, משפחה, תופסת , חבל, אצבע שחורה של פעם, גשר מזהב, ים יבשה, מחניים, הדוב הגדול, איקס עיגול, כיסאות מוסיקליים.

מקום המשחקים המועדף עליי ועל חבריי היה הדיונה הגדולה שנשקפה ממרפסת ביתי בתקופת ילדותי. פעמים רבות ראיתי את טביעות הרגליים  והנעליים שהשארנו שם לאחר בילוי של שעות רבות.

מקומות ילדותי בהווה

היום המקום הזה שונה לחלוטין האזור מאוד התפתח ונבנו בו בתים יפים, פארקים בהם משולבים גני שעשועים, מרכזי קניות, גני ילדים ובתי ספר ובתי כנסת. באחת מנקודות האופק נמצא היום בית ספר "היובל" שלנו באשדוד. בסך הכל, בתקופה קצרה יחסית, רואים איך המדינה שלנו התפתחה ומתפתחת בצעדי ענק.

התחושות שלי מאוד מעורבות :

מצד אחד געגועים לימי הילדות, למשחקים התמימים, לשעות הבילוי הארוכות עם החברים עד לשעות הערב המאוחרות. לתקופה בה היינו חוזרים הביתה עם המון חול בכל מקום, בשיער בבגדים בנעליים, כל כך שמחים ומאושרים. שיחקנו במרחבים ענקיים משחקים שהיו ללא דברים חומריים אלא רק מהטבע האמיתי שהיה לנו. מצד שני ההתפתחות של הארץ בכלל ושל העיר אשדוד בפרט מחייבת מכח המציאות "למחוק" את כל היופי הזה, הטבעי, לטובת ההתפתחות של המדינה שלנו. הצורך לקליטת עליות מכל קצווי הגלובוס, הגידול באוכלוסיה, והצורך בקידום בניה של בתים, מוסדות ציבור ומוסדות חינוך.

תרגמתי לנכדותי טקסט מצרפתית…

נכד שואל את סבא שלו

סבא איך חייתם פעם ללא שום טכנולוגיה

בלי מטוסים

בלי אינטרנט

בלי מחשבים

בלי טלפונים

בלי מכוניות

בלי מחשבים ניידים

בלי מזגנים

בלי טלוויזיה.

הסבא עונה לנכד שלו

בדיוק כמו שהדור שלכם חי היום

בלי תפילות

בלי כבוד

בלי פרטיות

בלי חמלה

בלי צניעות

בלי בושה.

ועוד טקסט

אנחנו, האנשים שנולדו בין השנים 1940-1980 בורכנו. החיים שלנו היום הם ההוכחה לכך.

כששיחקנו ורכבנו על אופניים לא חבשנו קסדה.

אחרי הלימודים בבית ספר שיחקנו עד שעות הדימדומים. ולא צפינו בטלויזייה.

שיחקנו עם חברים אמתיים ולא חברים באינטרנט.

אם היינו צמאים שתינו מים מהברז ולא מבקבוקים.

לעולם לא חלינו ביגלל שחלקנו את אותה כוס שתייה עם 4 חברים.

לא עלינו במישקל מאכילה של אורז כל יום.

לא קרה כלום לכפות הרגליים שלנו למרות שוטטות ברגליים יחפות.

לא צרכנו תוספי תזונה כדי להישאר בריאים.

את הצעצועים שלנו יצרנו במו ידינו ושיחקנו בהם.

ההורים שלנו לא היו עשירים העניקו לנו הרבה אהבה ותשומת לב ולא דברים חומריים. לא היה לנו טלפון נייד, לא די.וי.די, לא משחקיי מחשב לא צאטים לא ווטסאפ, אבל היו לנו חברים אמתיים.

הלכנו לבקר את החברים ללא הודעה מוקדמת וחלקנו והערכנו את הארוחות ביחד. ההורים הקריבו את כל הזמן שלהם לבלות עם המשפחה התמונות אותם צילמנו היו רק בשחור לבן אבל מאחוריהם אתם יכולים לראות כמה חוויות ושמחה צבעוניים היו בתמונות האלה אנחנו דור מיוחד שהכי מבין כי אנחנו אחד הדורות האחרונים ששמעו בקול ההורים ואנחנו גם הדור הראשון שמקשיבים לילדים שלהם אנחנו מהדורה מוגבלת לכן תנצלו את הניסיון והידע שלנו תלמדו מאיתנו אנחנו האוצר שעלול להיעלם.

דיוקן – הקשר הישראלי

מקום הבילוי והמשחקים עם כל החברים שלי.

פעמים רבות ראיתי גם את טביעות הרגליים והנעליים שהשארנו שם לאחר בילוי של שעות רבות.

הזוית האישית

יתווסף בהמשך