מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה דגוני, נולדתי בשנת 1953 בתל אביב, לאמא אסתר ולאבא מרדכי. אמא עבדה כקופאית בחנות ואבא היה נהג משאית של חברת סולל בונה. כשהייתי בת שנה עברנו לגור ברמת השרון, גרנו שם בצריף קטן והיה לנו מאד צפוף.

כשאחי היה בן 10 ואני בת 7 עברנו לגור בגבעתיים בשכונת חברת חשמל. מאד חששתי לעבור לסביבה חדשה ולא מוכרת. היה לי מאד עצוב לעזוב את החברים שלי, אבל מיד כשהגענו לשכונה החדשה כל החששות נעלמו. החברים החדשים קיבלו אותנו מאד יפה ומיד הרגשנו "בבית". השכונה הייתה כמו משפחה אחת גדולה. בבוקר כל הילדים היו הולכים לבית הספר ברגל, היינו עוברים מבית לבית וקוראים אחד לשני וצועדים יחד. תקופת הילדות שלי הייתה מאד שונה מהתקופה הנוכחית. לא הייתה טלוויזיה, לא היו טלפונים, לא היו מחשבים ולמעט מאד משפחות היה רכב פרטי. לא היו סופרמרקטים גדולים וקניונים. בכל שכונה היו מספר חנויות קטנות כמו: מכולת, חנות צעצועים קטנה, קצב, ספר, חנות ירקות ולא היה שפע ומבחר כמו היום.

בחצרות הבתים היו גדלים עצי פרי. כל הילדים היו יכולים להיכנס לחצרות מבלי לבקש רשות לטפס על העצים ולקטוף להנאתנו את הפירות. בכל יום מוכר הקרח הגיע עם תלת האופן וההורים שלנו היו יורדים לרחוב כדי לקנות בלוק קרח למקרר. כמו כן כשהיה נשמע צלצול הפעמון והקריאה " נפט נפט" היו כל המבוגרים בשכונה מתייצבים עם ג'ריקן ריק כדי לקנות נפט לתנור החימום. בשכונה שלנו היה בית קולנוע אחד שהקרינו בו בעיקר סרטים למבוגרים, היו מעט מאד סרטים לילדים.

במקום לקנות משחקים המצאנו אותם בעצמנו. חלק מהמשחקים ששיחקנו בילדות בשכונה מוכרים לדור הנוכחי: קלאס, גומי, קפיצות בחבל, אחת שתיים שלוש דג מלוח, שלושה מקלות. אבל ישנם משחקים רבים ששיחקנו בילדותינו והם אינם מוכרים לילדים של היום לדוגמא: "הולה הופ"- סובבנו חישוק סביב המותניים, "ארצות", "דודס", "חמור ארוך", "חמש אבנים" ועוד. בכל יום אחר הצהריים היינו מתאספים ברחוב ומשחקים ביחד, הכיף הגדול שכולם יכולים היו להשתתף במשחקים. בכל ערב היו נשמעות קריאות מהמרפסות הבתים. בשעה שבע בערב ההורים היו קוראים לנו להיכנס הביתה והרחוב היה מתרוקן מהילדים. היינו באים לחברים בלי לקבוע ולתאם מראש. גם הורינו ביקרו את השכנים. הדלתות היו תמיד פתוחות לארח.

בכיתה ד' הצטרפתי לתנועת הצופים. בזכות הפעילות והטיולים הרגליים הכרתי מקומות חדשים ואהבת הארץ היא אחד מהערכים שטבועים בי עד היום.

טיול בצופים

היינו בשכונה משפחה אחת גדולה. הזיכרון המשמעותי שלי מתקופת הילדות הוא תחושת השייכות והחברות.

הזוית האישית

גל ויובל: היה לנו כיף ומהנה שסבתא באה לעשות איתנו את הפעילות. למדנו על ילדותה ועל זיכרונותיה. היינו רוצות לאחל לסבתא שתמשיך להיות כמו שהיא: מצחיקה תומכת אכפתית ואוהבת.

סבתא פנינה: ביליתי זמן איכות עם נכדותיי. זכיתי לשתף אותן בחוויות שחוויתי בילדותי וחזרנו בזמן 50 שנים אחורה. אני מאחלת לנכדותיי שימשיכו להיות ילדות מדהימות חכמות סקרניות וחברות טובות.