מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משואה לתקומה – שלמה יהודה גבעון (גרינברג)

שלושה דורות: אני, סבי, סבתי וסבא וסבתא רבא
התמונה שצולמה לפני שסבי עלה לרכבת
סיפור הצלתו של סבא רבא שלמה יהודה גבעון

סבא שלמה יהודה מספר לי, הדר, את סיפור הצלת חייו. במסגרת התכנית "הקשר הרב דורי" התבקשתי לחקור את שורשיי. לצורך זה נפגשתי עם סבא רבא שלי, שלמה יהודה גבעון, ומתוך השאלות ששאלתי אותו וגם את סבתא רבתא שלי שרה רבקה, עלה סיפור חייו. זהו סיפור חיים שמלמד אותנו הרבה על הקשר הרב דורי ועל עם ישראל שזכה לעבור משואה -לתקומה.

וכך סיפר לי סבא רבא שלי:

פרק א': בית ההורים- זיכרונות מהעשור הראשון לחיי, ילדות מוקדמת

שמי שלמה יהודה בן שלמה יהודה. נולדתי בברטיסלבה, עיר הבירה של סלובקיה, בט"ו בשבט תרפ"ט, 8  חודשים לאחר מות אבי, שהיה חזן בבית הכנסת של העיר ברטיסלבה,  אנחנו נמנינו עם הקהילה הגרמנית כי הוריי התחתנו בגרמניה ושם ילדו להם שני ילדים (לאה ומקסי-יחיאל) אחר כך עברו לברטיסלבה. אבא היה חזן הקהילה, שר עם המקהלה של יוסלה רוזנבלט.

הוריי: אדל ושלמה יהודה

תמונה 1

אבא עבד כסוחר של תשמישי קדושה ועתיקות. אמי גילתה שהיא בהריון רק כחודש אחרי שאבא התמוטט בבית הכנסת בעת ששימש כחזן בתפילת שבועות, ונפטר ביום י"ד סיוון תרפ"ח. וכך אני נולדתי יתום ונקראתי על שמו: שלמה יהודה בן שלמה יהודה. לפני 15 שנה עלינו לקברו במסע שורשים שעשינו עם ילדינו ואמרתי שוב קדיש על הקבר עם ילדיי לצדי.

קדיש על קברו של אבי

תמונה 2

אחרי שאבא נפטר קיבלנו מהקהילה דירה קטנה שהייתה חדר קטן ומטבח. לא היינו מחוברים למים לכן היינו צריכים להביא מים ממרחק. בחדר היה תנור גדול על פחמים, צריך היה להביא עצים. במטבח היה תנור גדול ואימא בישלה עליו מטעמים. היא הייתה בשלנית ואפתה בתנור הזה. אהבתי את האוכל שלה, במיוחד פתיתי מצה בחלב חם שהכינה בפסח. אכלתי כל מה שנתנו לי. היו ממתקים בחנות ברחוב הסמוך שקיבלנו רק לפעמים. שיחקתי ברחוב ליד הבית. השתמשנו בגרעיני חרובים לשחק זוג או פרט.

אני הייתי ילד שובב ובאחת הפעמים לקחתי ספר תורה – רק קטע הקלף שלא נכתב – מתשמישי הקדושה של אבי, וגלגלתי אותו במורד הרחוב שהיה תלול… ברחתי מתחת לאחת המיטות כי פחדתי מנחת זרועה של אמי שרדפה אחרי עם מחבט שטיחים. גרנו בשכונה יהודית, עם חנויות של יהודים וחנות מיוחדת לחמין שם הטמינו אותו לשבת.

בית הספר בו למדתי היה בית ספר חרדי דתי גרמני -"יידישע אורתודוקסי שולֵר", זה היה בית ספר עם משמעת חזקה. מי שלא התנהג כשורה קיבל מכה עם מקל או סרגל, תלוי מי המורה. הייתה לנו כיפה שחורה מגוהצת אחידה כתלבושת אחידה. שפת הלימוד הייתה גרמנית, לידינו היה בית ספר סלובקי לא דתי שם למדו בנות הדוד שלי. טיולים לא היו. כשעברתי ניתוח באוזן התיכונה, שלחו אותי להרי טטרה בצפון צ'כיה. זה הטיול הראשון שעשיתי בגיל 6. למדנו מקצועות כלליים כמו חשבון וצ'כית כשפה שנייה, מתמטיקה ומקצועות קודש, חומש ומשנה.

אמי אדל ילדה 12 ילדים. שניים נפטרו עוד לפני שנולדתי. כשנולדתי היינו עשרה ילדים. אחותי לאה, הגדולה ממני ב-19 שנה הייתה אחות בבית החולים היהודי, התחתנה והיו לה שלושה ילדים. יחיאל אחי הגדול למד בישיבה. אימא חיה על קצבה מהקהילה וכִלכלה אותנו. האחות הגדולה לאה עבדה בבית חולים היהודי. האחות רבקה הייתה פקידה וגיטי מטפלת. יחזקאל (שעל שמו קרוי סבא שלך) היה מתאבק מקצועי וזכה במדליה, אברהם (רומי) היה טכנאי אופניים. מימי (מרים) שׂורי ודורקה (דבורה) הצעירות עדיין למדו בבית ספר. אני הייתי הכי קטן. לכן כשהייתי בן שמונה אפשרה הקהילה לשים אותי בבית יתומים ואת אחותי שׂורי בבית יתומות. מחלון הבית אימא שלי יכלה לראות אותי בחצר בית היתומים והייתה שולחת לי כריכים מלחם חם שהכינה.

אני בגיל שנתיים

תמונה 3

פרק ב': העשור השני לחיי – עלייה לארץ

כשהייתי בגיל עשר, הגרמנים פלשו והשתלטו על צ'כוסלובקיה. לאחר שהיטלר כבש את צ'כיה שלחו את היהודים למחנות ריכוז כמו דכאו הידוע לשמצה. המעט שחזרו כן סיפרו מה ראו. היה פחד גדול בקהילה. "הכתובת הייתה על הקיר". הגויים שיתפו פעולה עם הנאצים כי רצו את כספם של היהודים. התחילו להתארגן רכבות להציל יהודים. עשו משא ומתן עם המפקד שלהם אייכמן שתמורת כסף הסכים להוציא את הילדים מהתופת הזו. הגרמנים היו צריכים כסף בשביל להכין נשק ולבנות עוד מחנות השמדה. חשבו שיוציאו את הילדים "עד יעבור הזעם". היה אחד בשם הרב ד"ר שיינפלד, יהודי באנגליה מייסד בי"ס חרדי, שהבטיח לעזור לקלוט את הילדים בבית ספרו ובקהילה היהודית. את צ'כוסלובקיה עזבתי בגיל 10 ברכבת כזו שנקראה "קינדר טרנספורט". אני זוכר שאמי לקחה אותנו להצטלם עם האחים, ארזה לי מזוודה עם תמונות שאזכור אותם וליוותה אותי לתחנת הרכבת.

התמונה האחרונה שלנו יחד לפני העלייה לרכבת

תמונה 4

לא הרשו לקרובי משפחה לבוא. לכל ילד היה מספר על הצוואר. מהחלון ברכבת נפנפתי לה לשלום עד שלא יכולתי לראות אותה. אני חשבתי שיוצאים לטיול, אבל היא כנראה הבינה שלא בטוח שתזכה לראות אותי. הייתי אחד מ-10 הילדים שבית היתומים קיבל רשות להעביר לאנגליה. אני זוכר שרעדנו מפחד בכל תחנה כשעלו נאצים לבדוק שלא התגנבו לרכבת מי שאין לו רשות. כשהגענו לאנגליה פיזרו אותנו במשפחות שאימצו אותנו, חלק במשפחות נוצריות וחלק במשפחות יהודיות. עלינו על האוטובוס, לא הבנו את השפה ואת מנהגי המקום. הכל נראה אפילו מצחיק. צחקנו מהאנשים הזרים. למזלי אני הועברתי לפנימייה של הרב ד"ר שיינפלד. עם פרוץ המלחמה נשלחנו לכפרים וקנו לנו אופניים כדי להגיע לבית הספר היהודי.

הייתי בארץ זרה, במקום זר, לא ידעתי את השפה ואת המנהגים, אבל ילדים מתרגלים מהר וגם אני התרגלתי. ההתאקלמות הייתה מהירה, גם הלימודים וגם השפה, תוך שנה שלטתי באנגלית ושכחתי את שפת האם שלי, גרמנית. אחרי חודשיים פרצה מלחמת העולם השנייה וגם אנגליה לא הייתה בטוחה, כי הגרמנים הגיעו עד שם באווירונים והפציצו את לונדון וערי החוף. זה נקרא "בליץ". כל בית הספר שלנו נשלח לכפרים רחוק מהחזית כי הגרמנים הפציצו את לונדון, שם פוזרנו בין משפחות נוצריות. ארגנו לנו אוכל כשר מבית הספר. קיבלתי מהם ביגוד כל צרכי וגם אופניים. בהתחלה הגיעו מכתבים מאימא שלי, בהמשך פסקו המכתבים ולא ידעתי מה קורה למשפחתי. כשחזרנו לבית הספר החיים שלנו היו נפלאים, נהניתי מהחיים, עשינו הרבה ספורט. אני המשכתי לשמור על יהדותי בזכות בית הספר הדתי והרב שיינפלד. כל הילדים בפנימייה שלי היו יהודים. למדנו חומש וגמרא ולימודי חול. למדתי ארבע שפות: גרמנית מחדש, אנגלית, עברית וצרפתית. חגגתי את בר המצווה בפנימייה. קנו לי חליפה חדשה, אופניים חדשים ותפילין. ביום בר המצווה עליתי לתורה, קראתי בתורה וגם עברתי לפני התיבה בשעת התפילה. לא הייתה חגיגה מיוחדת.

בתום המלחמה כשהייתי בן 15 בערך, קיבלתי מכתב משׂורי אחותי ששרדה, ובו כתבה לי בגרמנית שכל משפחתי הלכה למשרפות באושוויץ, מלבד אחות אחת דורקה (דבורה) שיצאה מהמחנות חולה מאוד, ונשלחה להתרפא בשוודיה. שׂורי הייתה לבד מכל המשפחה. כולם עלו בארובות העשן באושוויץ. היא שרדה כי האחים יחזקאל ואברהם עזרו לה להתחבא אצל גויים עד שבסוף הם עצמם נתפסו ונשלחו למשרפות. מספרים שאברהם-רומי אחי היה מבריח מהרכבות יהודים (הוא היה קודח חור עם כלי עבודה שהבריח לקרון ומבריח יהודים כשהרכבת האטה ואז גם קפץ מהרכבת שהמשיכה לאושוויץ), עד שבסוף לא היה לו כוח כי היה חולה ולא קפץ מהרכבת. היה קשה לעכל את הבשורה, בלשון המעטה. אחי יחיאל, שעלה לארץ ישראל עוד לפני המלחמה ונולדו לו שני ילדים, כתב כי בארץ יש פרעות. הערבים הורגים בנו. הבריטים שולטים בארץ ולא מרשים לאוניות להגיע והם בעד הערבים, ולכן עדיף שאשאר באנגליה, שם יש לי כל מה שאני צריך. אבל אני הרגשתי שאני כן צריך לעלות לארץ. כשהשלטון הבריטי נגמר והצבא הבריטי עזב את הארץ והכריזו על הקמת מדינת ישראל, רציתי לבוא להילחם כחייל על שחרור הארץ מהערבים.

עם פרוץ מלחמת השחרור שלחו שליחים לגייס בחורים להצטרף לצבא ההגנה לישראל (צה"ל) שבדיוק הוקם אז. הערבים התקיפו אותנו והיו חסרים הרבה חיילים. יצאו שליחים שהגיעו עד אנגליה. אני למדתי אז בישיבת "גייטסהד" באנגליה. ראש הישיבה היה נגד לעלות לארץ שיש בה הרבה סכנות. הלכתי לרב דסלר שהיה אחד הרבנים המפורסמים של אנשי המוסר. הוא היה ראש כולל והוא אמר שזאת מלחמת מצווה ויש חובה להתגייס. הייתי בן 19 והחלטתי להתגייס ולעלות לארץ ישראל.

פרק ג' עשור שלישי – עלייה לארץ ותקומה

לבריטים אסור היה לדעת שהתגייסתי לצה"ל, שהרי גם הם היו נגד עלייה לארץ. בתקופת החופשה בישיבה שנקראה "בין הזמנים" לקחתי מזוודה קטנה ונסעתי כאילו למחנה עבודה, לחופשה במרסיי בצרפת. הגעתי דרך פריז ל"מחנה עבודה". בחשכת הלילה הגענו למרסיי ושם המתינה לנו אוניית "מעפילים". באונייה קטנה, כמו קופסת סרדינים, היו 500 אנשים. נסענו 11 ימים בלב ים לכיוון חיפה. בדרך הקיאו ושלשלו אך אני, שאכלתי רק ביסקוויטים, חשתי בטוב. בכל פעם שעברו אוניות או"ם ירדנו לבטן האונייה בצפיפות נוראה שלא יראו אותנו, כי האונייה שלנו נחשבה אוניית משא, לא של אנשים. הגענו לנמל חיפה ומשם נשלחתי לעין הנציב. זו הייתה המסגרת הצבאית שחיילה אותי, אך אני לא התכוונתי להיות בן קיבוץ ורציתי ממש להילחם. הלכתי לחפש איפה להתגייס. לא הבנתי שכבר חיילו אותי. עברנו למעברת "רעננה". אחי יחיאל הגיע לשם ונתן לי 5 לירות, זה היה הרבה כסף ויכולתי להסתדר. בחיפושיי אחר מקום להילחם הגעתי לקיבוץ "חפץ חיים", שם הייתה פלוגה דתית שנלחמה והצטרפתי אליה. נהייתי חייל רשמי ואז התברר שבעצם הייתי עריק כשעזבתי את "עין הנציב" כי גם שירות נח"ל בקיבוץ נחשב שירות צבאי. נחשבתי חייל מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). בצבא גרנו באוהלים וכשיצאתי לחופשות יצאתי לביתו של אחי בתל אביב, דירת חדר אחד והוא חלק איתי את ביתו הקטן. את השולחן העמידו כדי לעשות מחיצה בין משפחתו וביני בעת הלינה. לחמתי בכיס פלוג'ה וכל פעם כששחררנו שטח מהערבים שברחו, היה צריך לשמור עליו שיישאר בחזקתנו. אני זוכר שבאחד הלילות עלה ערבי מולי, צעקתי לעברו והוא ברח, לא יריתי בו. אני כן זוכר שיריתי בכלב ששוטט והיה חשש שיגלו אותנו. האמת שלא למדתי להיות חייל ולא עשיתי טירונות. נתנו לי רובה ביד ואמרו "ככה יורים"…  בתום מלחמת השיחרור, מלחמה שניצחנו בה, הייתה שמחה מהולה בעצב. שמחה שהארץ שלנו והקמנו מדינה, ועצב על כל אלה שלא שרדו. את העברית שלי שכללתי מקריאת עיתונים ודיבור בשפה העברית. לאחר המלחמה החלה תקופת צנע – בגלל שלא היו מספיק מוצרים בארץ קיבלו בהקצבה מוצרים בסיסיים כמו לחם, חלב, ביצים, בגדים ועוד. לכולם לא היה כלום. ולי הייתה המזוודה שלי ועוד ציוד שקיבלתי כחייל.

תעודת העולה שלי

תמונה 5

פרק ד' הקמת משפחה- העשור השלישי

אחרי תום מלחמת השחרור השתחררתי מצה"ל ונשלחתי לקורס נגרות. גרתי בצריף ב"מחנה מעבר" עם עוד שלושה חברים. שם הכרתי את סבתא רבתא שלך, שרה רבקה. אבא שלה התפלל איתי באותו בית כנסת. היא הייתה ילידת הארץ. בהתחלה לא נמנעתי משום עבודת כפיים – בנייה גינון ונגרות. בהמשך אבא של סבתא רבתא, שהיה מנהל בי"ס "תחכמוני" בתל אביב, הציע שאלמד להיות מורה למלאכה וכך נהייתי מורה. בתחילה גרנו בבני ברק ב"הר שלום". ואז קיבלנו דירת שיכון כעולה חדש. עברנו לדירת שיכון מהמדינה בקריית אונו. בית קטן עם מטבח קטן, אבל רבע דונם אדמה, שם גידלנו ירקות ותרנגולות, ואוכל היה בשפע כי האדמה שם מצוינת והגידולים הצליחו. בקריית אונו נולדו שלושה ילדים: אפרת – ע"ש סבתא אדל (עדינה, אצילה, אפרתי זה אציל). אברהם על שם אחי רומי-אברהם, מיכאל כי סבתא שרה אהבה את השם אך מיכאל היה גם שם סבי. משם עברנו לרעננה שם נולדו עוד שלושה ילדים: יחזקאל, הסבא שלך, על שם אחי המתאבק יחזקאל, אוריאל על שם אח של סבתא שרה שנספה בדליקה במתבן כשהיה בנח"ל בקיבוץ בני דרום ולאה הקטנה על שם לאה אחותי הגדולה.

המשפחה שלנו התרחבה ומששת ילדינו נולדו 27 נכדים ו-53 נינים. אַת, הדר, הנינה ה-12 שלנו. סבתא רבתא מקפידה עד היום כמו אימא שלה לכתוב בסידור שלה כל ילד, נכד ונין וככה אנו רואים את המשפחה צומחת לנגד עינינו. ברעננה התחלתי ללמד אנגלית וכך יצא שלימדתי בבית הספר בו למדו ששת ילדיי, וגם את סבתא שלך שרה שלמדה באותו בית ספר לימדתי אנגלית. כשהייתי מורה בבית ספר הקפדתי שהמורים לא ידברו איתי בחדר המורים על ילדיי.

חלק ה': חפץ מיוחד שעובר מדור לדור -לזכור ולא לסלוח

לפני כמה שנים הגיע חבר שלי ממסע שורשים באושוויץ והביא איתו חופן אבנים מהמסילה שבפתח מחנה המוות בירקנאו. אז עלתה בדעתי המחשבה כי באין קבר לבני משפחתי, עלי לשמור את הזיכרון באופן מוחשי. צררתי בכד את האבנים וכתבתי בקלף את שמות הנספים, במטרה שיעבור מדור לדור וזכרם לא יישכח.

כד האבנים שיצרתי לזכר משפחתי שנספתה

תמונה 6

וכך כתבתי:

"אני, שלמה יהודה גבעון (גרינברג), השריד האחרון והצעיר מבין 12 ילדי משפחת גרינברג מברטיסלבה (פרסבורג) – סלובקיה, מקדיש כד זה, שבו טמונות אבנים שנלקחו מבין פסי הרכבת באושוויץ-בירקנאו, לזכר בני משפחתי שנספו בשואה. על פסי רכבת אלה חלפו קרונות המוות ובהם אמי, אחותי הבכורה ובעלה ושלושת ילדיהם הרכים. כמה שעות אחר-כך, הם נרצחו בתאי הגזים בידי קלגסי החיה הנאצית, שהעלו את גופותיהם דרך ארובות העשן במשרפות, והם לא זכו להגיע לקבר ישראל.  בהיעדר קבר בישראל, אני מקדיש אבנים אלה שבכד לזכרם של:

אמי אדל בת אברהם ופרידה קליין – שנספתה באושוויץ-בירקנאו;

אחותי הבכורה, לאה, בעלה לויוש קוויט ושלושת ילדיהם הרכים שעדיין לא טעמו טעמה של שמחת חיים – שניספו אף הם באושוויץ-בירקנאו;

אחיותיי רבקה, גיטל ומרים (מימי), שנלקחו שנתיים קודם לכן ע"י הנאצים, נשלחו למחנות הריכוז ומאז לא נודע גורלן;

אחי אברהם (רומי), שדאג להציל את אחותנו שרה (שׂורי) ולדאוג לה למסתור, חילץ והציל רבים מחבריו מתוך רכבות המוות עד שכוחותיו לא עמדו לו עוד ונספה אף הוא באושוויץ-בירקנאו;

אחי יחזקאל, שלחם בנאצים כפרטיזן, עד שנתפס בידי הנאצים ונספה במחנה מיידנק;

השם יקום דמם!  תהא נשמתם צרורה בצרור החיים,

שלמה יהודה גבעון (גרינברג)".

העובדה שהיום אני מעל גיל 91, ואני יכול לכתוב דברים אלה, עומד על שתי רגליים ועל קרקע יציבה, ובימים אלה זכיתי לראות נינה ראשונה מתחתנת ואת הצעירה מששת ילדיי חוגגת 60 שנה, ומשפחתי מונה 27 נכדים, ו- 53 נינים (כן ירבו) – זה הניצחון האישי שלי על הנאצים – וזה אומר הכול!

ואתם הצעירים מצוּוים להעביר את הסיפור הלאה בשרשרת הדורות.

הזוית האישית

הנינה הדר: כשהקשבתי לסבי ולסיפור הצלתו הרגשתי את סיפור הצלתו ממשיך איתי כי אני הנינה ה-12! הממשיכה את סיפור המשפחה.

מילון

קינדר טרנספורט
קינדר-טרנספורט הוא כינוי למשלוחי הצלה של 12,000 ילדים יהודים וילדים נוצרים לא-ארים משטחי גרמניה הנאצית והשטחים שנכבשו על ידה לבריטניה בין דצמבר 1938 לפרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939, מתוכם 10,000 ילדים יהודים. את ההחלטה על מבצע ההצלה קיבלה ממשלת בריטניה בעקבות אירועי ליל הבדולח. (ויקיפדיה)

הבליץ
הבליץ הוא הכינוי שניתן להפצצות הכבדות של לונדון בפרט ושל ערי בריטניה בכלל על ידי הלופטוואפה, חיל האוויר של גרמניה הנאצית, כחלק מהקרב על בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה בשנים 1940–1941. הבליץ גרם למותם של 43,000 אזרחים, ולחורבנם של למעלה ממיליון בתים, אולם מטרתו האסטרטגית לא הושגה: בריטניה לא נכנעה ולא הוכנה הקרקע לפלישה קרקעית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”העובדה שאני בגיל 91 ומשפחתי מונה 27 נכדים ו-53 נינים זה הניצחון שלי על הנאצים“

הקשר הרב דורי