מאגר סיפורי מורשת

ספרי לי על ילדותך…

"שמי סוניה קושמר (שם משפחה קודם: לנדאו) בת לישראל וחווה וגרה בקריית גת, נולדתי בשנת 1923 בחוטין, הנמצאת בחבל ארץ מולדובה שברומניה למשפחה בת 7 ילדים מתוכם שלושה אחים וארבע אחיות. אחי הגדול טבע לפני המלחמה כשהיה בן 13. אבי היה רב הקהילה היהודית במקום שבו גדלתי היו משפחות יהודיות רבות, בנוסף אבי היה חיט שתפר בגדים מצמר כבשים. אמי הייתה עקרת בית שגידלה אותנו בחום ובאהבה ודאגה שלא יחסר לנו דבר. למדתי רק ארבע שנים עד גיל 11 ואז התחלתי לעבוד, דבר זה פיתח אצלי בגרות והבנה שתרמו לי במהלך השנים ובעיקר בזמן המלחמה.

בעת הכיבוש הנאצי עדיין היינו בעיר מולדתי חוטין. 

בתחילת המלחמה סגרו שלושה רחובות בחוטין והפכו אותם לגטו ושם חיינו תשעה חודשים בעוני רב ובצפיפות עם כל יהודי האזור. בחוטין גידלנו שעועית, במרחק 15 קילומטר מהגטו היה מקום שהיו בו מלח בניגוד לגטו שלנו. אמא שלי לא יכלה לאכול כלום בלי מלח, לכן הלכנו אני ואחותי לקיים סחר חליפין של שעועית במלח. בדרך להחלפת השעועית במלח פגשנו שני חיילים נאצים, שעצרו אותנו ושאלו אותנו באוקראינית מאיפה אנחנו למזלנו ידעתי אוקראינית ועניתי להם שאנחנו מהכפר הסמוך ובזכות זה ניצלנו.

לאחר מכן, העבירו אותנו מהגטו בחוטין לצ'רנוביץ עיר הנמצאת בחבל מולדובה ברומניה ברכבת המובילה צאן. לפני שעלינו לרכבת היו לנו מספר שעות להשאיר את כל חפצי הערך במקום ולצאת רק על מה שאתנו, אבא שלי אפה כיכר לחם גדולה הפך אותה לצנימים וחתך לכל ילד פרוסת לחם ובתיק פני שהוא תפר לכל ילד הכנסנו את הצנים וחפץ קטן שבחרנו דבר שהציל אותנו בזמן שהיינו ביער. במשך הנסיעה עד שהגענו לצרנוביץ מתו 1200 אנשים מתוך 2000 שהיו ברכבת. כשהגענו זרקו אותנו ליער ובמשך שלושה ימים שהיינו ביער בקור ללא דבר, לקחו לנו הכל ונשארנו ללא דבר. כשהגענו לצרנוביץ שהינו בתוך אורוות סוסים וברפתות במשך 4 שנים. לילה אחד אבי מת מרעב משום שלא הסכים לאכול אוכל לא כשר שהיה במקום.

בתחילת שהותנו בצרנוביץ הנאצים שלחו את אחי לאוקראינה עם ילדיו ואשתו ושם הרגו אותם לפי מה שידוע לי. באחד מהימים הלכנו אני, אחי (יוסף), אחותי(בתיה-בסיה) ובעלה לחלוב פרות במושב הסמוך , ובדרך חיילים נאצים החלו לירות ובעלה של אחותי נהרג. ובדרך נס הצלחנו אני, אחותי ואחי (יוסף) לברוח.

כשהייתי בת 16 חיילים נאצים נכנסו לתוך הגטו והחלו לבזוז את הדברים שלנו, את העגילים, השרשראות, הצמידים ואת התכשיטים שלנו ובנוסף את השמלות שלנו. מתחת לשמלות שלנו הלכנו עם כותנות על מנת להגן על השמלות, בעקבות הבזיזה נאלצנו ללכת רק עם הכותנות באופן לא צנוע ובגלל זה החיילים הנאצים צחקו עלינו. אחד מהחיילים שראה אותי בכותנת, תפס אותי ולקח אותי הצידה ואנס אותי.

בצרנוביץ אני טיפלתי בפרות כדי לקנות אוכל למשפחה שלי, יום אחד שמעתי רעש  של ברקים ורעמים נוראים למרות שהייתה שמש לאחר מספר דקות נפל בסמוך אלי פצצת שהרעידה את האדמה ולמרות שהפצצה נפלה קרוב יצאתי משם ללא פגע.

לאחר הירידה מהרכבת שהובילה אותנו אל היער היה עלינו להתקדם, היינו צריכים לעבור נהר שעבר בדרך, כדי לעבור את הנהר היה צריך לעבור בגשר שהיה שם אבל הגשר היה הרוס מפצצה שפגע בו. אז כדי לעבור את הנהר מישהו שגר שם(אוקראיני) הציע לנו להשכיר ממנו רפסודה כדי שנוכל לעבור, אבל לא היה לנו מספיק כסף אז נאלצנו להתחנן בשביל הרפסודה, לבסוף הוא הסכים תמורת כמה רובים(כסף) שהיו בתוך התיק שאבא שלי הכין לי עם התא המוסתר היה שם כסף שבעזרתו קנינו את האפשרות להשתמש ברפסודה ויכולנו לעבור.

כשהסתיימה המלחמה "הייתי עדיין בצרנוביץ איפה שהיינו. עברנו לקולומיאה ששם התחלנו לבנות חיים חדשים לאחר המלחמה. אחי יוסף הצליח לברוח לארץ, הוא שהה במחנה בקפריסין עד שנתנו לו אישור להיכנס לארץ, ובארץ הוא גר בקבוצת שילר.

עליתי לארץ ב- 26/3/1973 במטוס לאחר שקיבלנו את האישור לעלות לארץ מהשלטון ברוסיה. לאחר שעלינו לארץ הפנו אותנו לאשקלון ומשם הפנו אותנו לקריית גת.

זו העדות של סבתא סוניה היקרה.

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.