מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי יטל יהודית ברקו. נולדתי בשנת 1946 להוריי אסתר ודוד צבי מסינגר. נקראתי כך על שם סבתי, אמו של אבי. אני הבכורה ויש לי שני אחים, מרדכי ויוסף שיחי'.

נולדתי בצ'כו-סלובקיה בעיר דונה-סרדהלי (דונאיסקה סטרדה) עיר בדרום סלובקיה במחוז טרנבה שרוב תושביה הונגרים. עד לשואה היא נודעה בזכות הקהילה היהודית שלה שהייתה קהילה פורחת ותוססת, ושתי הישיבות הגדולות שהיו בה. אולם לאחר השואה האוכלוסייה היהודית בדונאיסקה סטרדה, שמנתה כמחצית מתושבי העיר, הושמדה רובה ככולה במהלך השואה, ובית הכנסת המרכזי שבה נחרב בהפצצה במהלך מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1949 הפלגנו באנייה ועלינו לארץ.  וזאת לאחר שסבי וסבתי  עלו שנה קודם לכן לארץ. סבתי דאגה לנו לבית, הגענו לתל מונד – ישוב במרכז הארץ. לאחר קום המדינה, בתקופת העלייה ההמונית, הוקמה מעברה ביישוב זה לקליטת העולים. הבית שלנו הכיל חדר אחד גדול, ללא מטבח ומקלחת. המטבח שלנו היה ממוקם בחוץ ובנינו אותו לבד. התקלחנו בגיגית העשויה מפח (ברזל) ששימשה אותנו כ"מקלחת".

למדתי בבית ספר בתל- מונד עד לכיתה ב', ואז עברנו למושב שפיר כי אבי עליו השלום רצה שנתחנך בסביבה דתית ונקבל חינוך דתי.  מושב שפיר שוכן בדרום הארץ, סמוך לעיר קריית מלאכי. הישוב משתייך לתנועת הפועל המזרחי. הישוב הוקם בשנת 1949, מייסדיו היו יוצאי הונגריה ורוב תושביו דתיים. חברי המקום התפרנסו מרפתות לחלב, מטעים גידולי שדה ועבודת חוץ.

למדתי בבית הספר היסודי ובתיכון במושב. בילדותי הייתי צריכה לעבוד במשק וגם בבית. כי אמי הייתה אישה לא בריאה, היא שרדה את השואה האיומה, לאחר שעברה שם עינויים קשים במחנות העבודה. העבודה במחנות פגעה בבריאותה. אני זוכרת אותה שוכבת תקופות ארוכות במיטה. וכשאחי היה בן שלוש מחלתה התגברה עוד יותר, וזה השפיע מאוד על המשפחה. אמא לא הייתה מסוגלת להלך על רגליה, היא כמעט ולא תפקדה. אנחנו הילדים היינו צריכים לעזור בעבודות הבית השונות ובעבודות החקלאות. יצאנו לשדה להשקות, לחרוש ולקטוף. ומכיוון שהמצב בבית היה קשה, לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת לעזור.

התחתנתי בגיל עשרים ושתיים. אני ובעלי גרנו בשפיר ובשלב מסוים עברנו לקריית מלאכי. נולדו לנו שבעה ילדים שיחיו וברוך ה' כולם הקימו משפחות יפות.

בחתונתי

אבי נפטר בגיל שבעים ושש ואמי בגיל שמונים ושתיים. לאחר פטירתם של הוריי, החלטנו בעלי ואני לספר לילדינו על השורשים של משפחתנו. הפעם ברצוני לספר לך נכדתי, את סיפור חייו של אבי ומורי כפי ששמעתי ממנו.

סבתא שלי (אם אבי) נפטרה במהלך לידה של תאומים (שגם הם לא שרדו). לאבי, היו שלושה אחים מהאימא שלו: עזריאל, מאיר ואברהם. אבי ואחיו אברהם הם היחידים מבין האחים ששרדו את השואה והקימו משפחות. סבי התחתן בנישואין שניים עם גיסתו, אחות אשתו ממנה התאלמן, ונולדו להם עוד ארבעה ילדים, אולם כולם נספו בשואה הנוראה.

סבתא אידה ושני אחיי מרדכי ויוסי

כשאבי היה בגיל שש עשרה הוא התייתם גם מאביו שנפטר ממחלה. לאחר פטירתו של סבי, אבי למד מקצוע אצל משפחה חרדית בעיר דתית. הם לימדו אותו לסדר ולעצב חלונות ראווה.

כשאבי הגיע לגיל עשרים ואחת התחילה ה"שאלה היהודית" (גזרות על היהודים) הוא נלקח לעבודות כפייה ועבד בעיקר במסילות ברזל. אבי סיפר לי, שפעם אחת קטר הרכבת עלה לו על האצבעות.

הוא הוסיף וסיפר, שבאותה תקופה הייתה בעיה של אוכל כשר, כל המאכלים שניתנו היו אסורים על פי תורה, אבל אבי בלית ברירה אכל אותם. כי לא היה לו משהו אחר לאכול. לאחר מעשה הוא הצטער על כך מאוד. בשבת חייבו אותו לעבוד. אבי סיפר לי, שבאחת השבתות האור נשאר דלוק, אבי לא כיבה את האור, אלא ניגש לגוי אחד וביקש ממנו לכבות את האור, היה זה מעשה נועז, אף אחד לא יכול היה  להאמין שאבי העז לעשות זאת.

הוא סיפר לי גם, שבאחד הימים לקראת סוף המלחמה, הוא קיבל או לקח מעיל ממישהו ולא מצא אותו כדי להשיב לו. כל ימיו אבי ביקש וחיפש את האדם שהמעיל היה שייך לו, כדי להחזיר לו את המעיל או לשלם לו את תמורתו.

כשהסתיימה המלחמה החליט אבי לחזור לביתו שבכפר, אולם לא היה לו בכיסו את הפרוטות המעטות עבור הנסיעה. לכן, החליט לצעוד רגלי, בלי אוכל ובלי מים וכוח, הוא צעד 2,000 ק"מ! וכאשר הגיע לכפרו  והתקרב לביתו, הוא התחיל להרהר ולחשוב: "את מי אני אפגוש"? "מי חי בכלל"? אך בכל זאת הוא נכנס, ולא מצא אף אחד מבני משפחתו. הכול היה חרב ושומם. לאחר ימים של בדידות הוא לפתע מצא את אחיו הקטן. ולאחר מספר חודשים הוא התחתן עם בת דודה של סבתא שלי  שהכירה בין אבי לאמי.

מיכל קניג סבתא שלי מספרת לי

 המצגת

הזוית האישית

סבתא יהודית: היה לי מאוד כיף לספר לנכדתי מיכל על העבר של אבי ואני מאחלת לה שתלך תמיד בדרכי האבות.

הנכדה מיכל: נהניתי מאוד להיות עם סבתא יחד במפגשים ולחקור את העבר אני מאחלת לך בריאות, נחת מהילדים והנכדים והצלחה בכל מה שאת עושה.