מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

משואה לתקומה

סבתא שלי בילדותה
סבתא שלי תינוקת בזרועות סבתא רבתא
סיפור חייה והישרדותה של סבתא רבתא שלי,פני ציפורה גבירץ נאמן.

אמא שלי,שנפטרה כשהיית (עידו) בן שנתיים, נולדה בעיר קרלסרואה,שביער השחור בגרמניה.כבר בשנת 1938, בהיותה בת 14 בלבד, נשלחה על ידי אימה, שחזתה את האסון המתקרב, מהבית בגרמניה, כמו אחיה ושתי אחיותיה, במטרה להצילם מידי הצורר הגרמני היטלר, מערבה לצרפת.

בעוד הוריה עושים את דרכם בעל כורחם מזרחה אל תאי הגזים, (עד יום מותה לא ידעה מה עלה בגורלם, איך מתי ואיפה נרצחו). ולאורך 6 השנים הבאות נטלה סבתא רבתא שלי את מקל הנדודים, הבדידות, העצב והחשש המתמיד מצרה מתרחשת וממוות והחליטה שהיא נשארת בחיים. בהתחלה שהתה בבית קרובים בעיר שטרסבורג, שם לא היה לה טוב, ועם התקדמות המלחמה נאלצה לברוח למרכז צרפת לבית מחסה לילדים יהודים "עזובי המלחמה". כבר בשלב זה גילתה בגרות ואחריות ובהיותה הבכירה בין הילדים שימשה כסייעת  לאם הבית בניהול השוטף. משם, נמלטה וחייתה בחווה חקלאית ועסקה למחייתה ולהישרדותה.

בהמשך התחברה ל"תנועת הכשרה" לעליה ארצה וכמו שאר חבריה, ללא הורים או בני משפחה, באומץ ותוך נטילת סיכונים לא מעטים, ברחה ועברה את הגבול בין צרפת לספרד במסע רגלי מפרך דרך הרי הפירנאים.(זהו פרק ניפרד, אמיץ מעין כמוהו של יכולת הישרדות ורצון עז לחיות, רצוף סכנות ומכשולים שקשה לתאר ולהאמין שמשהו יצא מהם בחיים.)

עם הגיעה לספרד בשנת 1944 החל שלב התקומה בחייה. בספינת מעפילים הגיעה לארץ, שהתה זמן  קצר במחנה מעפילים "עתלית" ומשם לתקופת הכשרה של שנתיים בקיבוץ דגניה ב'. כאירופית, ששם בדרך כלל מאוד קר, גשום, אפור ומושלג, נאלצה להתמודד עם קיץ של 50 מעלות השורר בעמק בית שאן וזה לא היה קל, בלשון המעטה.

שם הכירה את אבי, נח נוימן/נאמן, הם התאהבו ונישאו ושם גם תרמו את חלקם במיזם שנקרא "הקמת המדינה" ובהקמת הבית הפרטי והתא המשפחתי שלהם. מרגע זה מתחבר גם אבי (נח) לסיפור מדהים ואמיץ זה עם שאר חבריהם, היו שותפים ב- 1946 להקמת נקודת ישוב בארץ ישראל, קיבוץ "נווה אילן" שם הם וחבריהם היו חלק מהשמירה וההגנה על הדרך לירושלים.

בשנת 1951 נולדתי אני, מירי נאמן לימים אלבז, המספרת את הסיפור הנ"ל וגם את הסיפור על שיר הערש שעליו נכתב בתיעוד: "שיר בכיס" בסימן 70 שנה למדינת ישראל.

בשנת 1951, מעט לאחר לידתי,עברנו,כל המשפחה לחדרה ושם גרו הורי עד יום מותם. בפרק זה של חייה אמי התנדבה באירגון "יעל" בבית חולים הלל יפה והייתה פעילה באירגון למען העיוור. היא הייתה אוטודידקט, כלומר למדה אנגלית לבד וגידלה דור של תלמידים, כמעט ללא תשלום, בשכר שעה מגוחך, שגרם לפקיד השומה שקיבל את הדו"ח שהגישה לו, להרמת גבה ואף לרמה גבוהה של אי – אמון בדו"ח.

בכל השנים הללו היא גידלה וחינכה אותי ואת אחי בני לתפארת,תוך שהיא מקפידה על תזונה בריאה ונכונה,נימוסי שולחן כללי התנהגות,משמעת ונימוס לכל אדם, לימודים ושיעורי בית היו חשובים לה מאד. כל אותם דברים שנמנעו ממנה בילדותה קיבלו תפקיד חשוב בחינוך ובאורך החיים אותם סיגלה לעצמה עד יומה האחרון.

לא ניתן לסיים את פועלה של אמא שלי ללא איזכור תקופת הסבתאות שלה אל מול נכדיה. מסורה וסבלנית, מרעיפה חום ואהבה, אוהבת ואהובה, שכל אחד מנכדיה ינצור כל חייו.

ואני מוסיף:

סבתא רבתא שלי, ממה שאני מבין אחרי שקראתי את כל מה שסבתי כתבה, הייתה שורדת, חלוצה, רעייה, אם ואישה, התורמת לציבור ולמשפחתה בצורה מעוררת כבוד והערצה ועל כך אני מצדיע לה. כולנו נישאר עם זיכרונות טובים ונעימים ותמונות אהובות בלתי נשכחות מהשנים בהם חיינו יחד.

סיכום

מאחר ולא הייתה לאמא שלי ילדות נעימה וזיכרונותיה מילדות זאת היו בצל מלחמה ושואה,(גם לפני שהוצאה מהבית), היא רצתה שחיי המשפחה שבנתה ובעיקר שלי ושל אחי, בני, שיהיו שלווים, נעימים, מאושרים ושמחים ובעיקר מלאי חוויות חיוביות וזיכרונות טובים שאותם אני מספרת לנכדי עד היום.

וכאן אנחנו מתחברים לשיר שעליו נכתבה עבודה זו. הדאגה לחיים שלווים ונעימים, שמחים, עד כמה שאפשר, בצל זיכרונות שלעולם לא נשכחו.

קישור לשיר שבחרתי "שכב בני"

קישור ליוטיוב לשיר שכב בני בביצוע אריק לביא

הזוית האישית

עידו: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתא שלי. סבתא אני רוצה להגיד לך תודה שעזרת לי ושתמשיכי להיות כמו שאת.

מילון

עזובי המלחמה
ילדים שהוריהם עזבו אותם במהלך המלחמה

ציטוטים

”זהו פרק ניפרד,אמיץ מעין כמוהו של יכולת הישרדות ורצון עז לחיות.“

הקשר הרב דורי