מאגר סיפורי מורשת

שמי איטה רון, נולדתי באשקלון בשנת 1954 לזוג הורים ניצולי שואה.

אמי הגיעה ארצה עם אחי דוד שנולד בצ'כיה, בן שנה היה בעלותם ארצה. אבי הגיעה אחריהם כעבור מספר חודשים.

הורי איבדו חלק גדול ממשפחתם. אבי איבד את כל משפחתו הגרעינית, ואמי איבדה את הוריה, ארבעה מאחיה, דודיה ואחייניה.

לאחר שחרור המחנות בידי האמריקאים הם עסקו בקדחתנות בחיפוש

קרובי משפחה, לשמחתה הרבה של אמי ארבעה אחים נותרו בחיים והם מצאו אחד את השני.

אבי ואמי נשאו בברטיסלאבה שבצ'כיה שם נולד גם אחי דוד, והם החליטו לעלות ארצה. אמי הגיעה ראשונה בשנת 1951, והשתקעה יחד עם אחותה הגדולה מוטילקו במעברה בבאר טוביה.

אמי יצאה לחפש עבודה במושבי האזור בזמן שאחותה ניהלה את הבית ושמרה על אחי.

כעבור מספר חודשים אבי הצטרף אליהם. הם עקרו לאשקלון שם נולדתי כעבור מספר שנים.

הורי החליטו לקחת אחריות על חייהם וחיי משפחתם:

הם יצאו לעבוד, בנו בית, ודאגו מאוד להשכלה של ילדיהם,

צל השואה לא ריחף בבית, להורי הייתה חבורה של זוגות ניצולי שואה והם החליטו למצות

את החיים עד תומם ולהעניק לילדיהם ילדות איכותית ומאושרת. הורי לא מנעו מאיתנו פעילויות חברתיות כולל טיולים למספר ימים. הפחד לא ניהל אותם! הם ניהלו את החיים.

הם החדירו בנו את התחושה שכאן במדינת ישראל אנו מוגנים וצריכים

לשמור על המדינה מכל משמר. חובה עלינו לעזור לעצמינו ולתרום למדינה .

תחושה זו היא חלק מהבסיס עליו אנחנו הילדים בנינו ובונים את המשפחות שלנו.

להורי ז"ל הייתה הזכות לראות בהקמתה והתפתחותה של המדינה,

וכן לראות את בניהם משרתים את המדינה, מקימים משפחות, וממשיכים את מורשתם.

הם הספיקו לחגוג לידות, בריתות, טקסי בר מצוות וטקסי בנות מצווה וכן חתונות של נכדיהם.

ברוחם ומעשיהם ניצחו את אלו שקמו להורגם ורצו להכחידם.

את ילדותי העברתי בשכונת אפרידר באשקלון.

כל יום אחר הצהריים היינו מתאספים, כל ילדי השכונה ברחוב,ובוחרים משחק.

היינו מבלים עד שעות הערב. בערב,ההורים היו חוזרים מהעבודה והיו קוראים לילדים הביתה.

היינו משחקים ב: חבל, גומי, מחבואים, בנינו בתים על עצים, קלאס, משחקי כדור, גוגאים(חרצני מישמש), סימני דרך ועוד. תוכלו להכיר את המשחקים באמצעות הקובץ המקושר.

חשוב לי לספר לנכדי שהיינו משחקים כל ילדי השכונה ביחד: בנים, בנות, דתיים וחילוניים.

כבדנו האחד את השני.

בשכונה היו מספר משפחות דתיות, ואנחנו בתוכן. היה לנו קשר טוב עם המשפחות החילוניות.

על תקופת בית הספר עדיף שנכדי לא ישמעו יותר מדי משום צנעת הפרט.

לא הייתי תלמידה כ"כ טובה, בלשון המעטה… 

את שירותי הצבאי התחלתי במסגרת הנחל הדתי.

שירתתי כמכי"ת בהיאחזות כפר דרום שברצועת עזה.

במלחמת יום הכיפורים נפצעתי בברכי מירי של מחבלים שתקפו את המכונית בה נסעתי עם מפקד ההיאחזות. כעבור חצי שנה של החלמה חזרתי לשרות כפקידת מג"ד במחנה 80.

לאחר השירות פניתי ללימודים אקדמאיים. עסקתי בהוראה ,נישאתי לשמואל פסיכולוג במקצועו שעבד כסגן מנהל היחידה להתנדבות במשרד הרווחה.שמחה ואושר גדול הציפו אותנו כשנולדה בתנו הבכורה שירלי. בהחלטה משותפת עשינו שנוי בחיים: עברנו להתגורר בתוך פנימייה לילדים – "אחוזת שרה". שם לשמחתנו הרבה הצטרפו למשפחה נועם, נילי ועמית. מאז ועד היום אנחנו חיים ועובדים בפנימייה, שמואל כמנהל ואני כמקשרת עם בתי הספר וכמנחת הורים.

ברוך ה' נולדו לנו נכדים מקסימים וחושן היא הבכורה.

אנו רווים ממנה ומאחיה הרבה נחת ואושר רב!!!