מאגר סיפורי מורשת

ילדות

נולדתי בסלובקיה להורים ניצולי שואה – רוב משפחת הוריי נרצחו. מצד אימי: סבי, לדיסלב גרוסמן, סבתי, מילנה גרוסמן, לבית קומרמן, ודודתי תרזה גרוסמן. מצד אבי: סבי, אוסקר זינרייך, סבתי מנצי- מריה זינרייך לבית שילר, ובתם, דודתי, קטרינה – קיטי זינרייך. מלבד הוריי, סבא וסבתא (שקראת לה טטה) של אמא שלך, יעל, שרדו את השואה: דודתי אלזבטה (לוטי) ירדן לבית גרוסמן ודודי הנס (הנזי) זינרייך.

עליתי כתינוק באונייה לקיבוץ כפר המכבי שליד חיפה. שנתיים אחרי שעלינו נולד איתן, אחי. משם עברנו לגור במקומות שונים ובתדירות גבוהה – עד שירותי הצבאי גרנו בכפר המכבי, בית שערים, כפר ברוך, בית נקופה, ירושלים, טבעון וחיפה.

את כיתה א' למדתי בכפר ברוך. המעברים הרבים והתכופים לא פשוטים לילד מבחינה חברתית. ככל הנראה בשל כך פיתחתי נטייה להשתלבות חברתית מהירה. משפחתי עברה לישוב אחר כל כשנתיים ולכן תמיד הייתי "תלמיד חדש".

את ביה"ס היסודי (שבזמנו היה עד כיתה ח') סיימתי בטבעון. היות ונחשבתי בעיני כולם (מורים, הורי ואני עצמי) כ"לא יוצלח" לא למדתי בבי"ס תיכון רגיל, כמו רוב חברי – נשלחתי ללמוד בבי"ס מקצועי – "שיהיה לילד לפחות מקצוע", אמרו. ביה"ס היה בתנאי פנימייה בירושלים ושמו "בזק" (חברת בזק של היום נקראת ע"ש ביה"ס). למדתי במגמה תלת-שנתית – גם שם לא הייתי תלמיד טוב, אבל מאוד נהניתי מהחופש ומחיי החברה (למרות שבפנימייה הייתה שם משמעת קפדנית).

תמונת מחזור

לאחר הלימודים עבדתי כשנה במשרד הדואר בתפקיד טכנאי טלפון (משרד הדואר היה משרד ממשלתי שהיום נקרא משרד התקשורת והוא עסק בכל נושאי הטלפוניה והרדיו). בתום שנה זו התגייסתי לצה"ל בתפקיד טכנאי טלפרינטר – מכשיר זה הוא "בנו" של הטלגרף (ששידר בקוד מורס) ו"האב הקדמון" של הדואר האלקטרוני של היום. במהלך שירותי, כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, נסעו הורי בשליחות הסוכנות היהודית לנאפולי, איטליה, למשך שלוש שנים. לכן, בשנה וחצי האחרונות של שירותי הצבאי הייתי "חייל בודד".

אחי, איתן, סיים את ביה"ס היסודי בחיפה ולמד במגמת רדיו בביה"ס המקצועי בסמ"ת. באיטליה המשיך את לימודיו במגמת רדיו ואלקטרוניקה בבי"ס אורט במילאנו (כ- 800 ק"מ צפונית לנאפולי) – בשל המרחק הרב, גם הוא למד בבי"ס מקצועי בתנאי פנימייה.

תחילת חיי הבוגרים

לאחר כשנה באיטליה, שבה בעצם רק התבטלתי, נסעתי לשלושה חודשים ל"הכשרה" באנגליה מתוך מטרה ללמוד אנגלית. בזמנו, ניהלה הסוכנות היהודית הכשרות כאלה עבור צעירים כדי להכין את העולים הפוטנציאליים לחיי קיבוץ. הגדירו אותי כ"מתנדב מישראל" שתפקידו היה ללמד עברית (למרות שעד היום אני לא יודע דקדוק), ללמד שירים וריקודים ישראליים (למרות שעד היום אני לא יודע לשיר ולרקוד). מאוד נהניתי לעבוד פעם ראשונה (ואחרונה) בחקלאות ולחיות באווירה המיוחדת הזו. אבל הדבר הכי משמעותי שקרה שם זה שהכרתי את מי שהיום היא סבתא שלך (ממה).

בתום התקופה הזו, חזרתי לארץ להמשיך לעבוד במשרד התקשורת וללמוד לבגרות אקסטרנית. לאחר כשמונה חודשים עלתה ממה לארץ וכמה חודשים אחרי זה התחתנו – מה שהיה קשה להוריה לעכל כי הם היו דתיים, ואני לא, בתם כבר למדה באוניברסיטה ולי לא הייתה אפילו בגרות, שלא לדבר על הבדלי התרבות והמנטליות – בעיני מבוגר, אני ממש מבין אותם. ממה התחילה ללמוד באוניברסיטה ואני המשכתי לעבוד ביום וללמוד לבגרות בערב.

אני וקורל אישתי ביום חתונתנו

כשלוש שנים אח"כ נפטר אבא של ממה בגיל 48 וחודשיים אחרי זה איתן, אחי שהתחתן חמישה חודשים לפני כן, נהרג במלחמת יום כיפור. כשנה וחצי לאחר מכן נפטרה אמא של ממה בגיל 47. רצף זה של טרגדיות, בנוסף לאימי השואה שעברו הורי, מלווה את משפחתנו עד היום ומהווה מרכיב מרכזי בהווייתנו.

באותה תקופה נולדה ביתנו הראשונה דודתך, ליאת, שבשל כל הטרגדיות שעברה המשפחה, היוותה נקודת מפנה בחיי המשפחה המצומצמת והביאה הרבה אור ותקווה. ממה השלימה את התואר הראשון שלה לפני לידתה של ליאת והתחילה שנה ראשונה בהכשרת מורים.

איתן – אחי הקטן ז"ל

עבודה – התחום המקצועי

בסופו של דבר השלמתי את הבגרות – אבל היות וציוני היו נמוכים המשכתי לעבוד ביום וללמוד בערב, הפעם בקורס הכנה לטכניון. התקבלתי ללימודי הנדסה אזרחית – לפתע גיליתי שאני נהנה מהלימודים ומשיג ציונים גבוהים. סיימתי את הלימודים בהצטיינות וגם כאבא של ליאת, דודתך. זמן קצר אחרי זה נולדה גם מיקי, דודתך, ויותר משנתיים אחריה, אמא יעל.

חיינו נכנסו למסלול שיגרתי, ממה נשארה בבית למשך 8 שנים כדי להקדיש את עצמה לגידול וחינוך הבנות ואני עבדתי כמהנדס. בתום שמונת השנים הללו למדה ממה לימודי תעודה (מקביל לתואר שני) בספרנות והחלה לעבוד כספרנית יעץ בספריה המרכזית של הטכניון – שם עבדה עד לפרישתה לפנסיה מוקדמת.

באותה תקופה נסעו הורי שוב בשליחות הסוכנות היהודית, הפעם לווינה, אוסטריה – למרבה הצער, באותה תקופה, הורי התגרשו. טטה חזרה לארץ ואבי נשאר בווינה. טטה השקיעה את כל אהבתה וזמנה לגידול ארבעת נכדיה, אמך ודודייך, מה שמאוד הקל על ממה ועלי.

כשנתיים לאחר מכן, עזבתי את העבודה ולמדתי לתואר שני ושלישי והייתי עוזר הוראה ומחקר. באותה תקופה נולד גם בן הזקונים שלנו, דודך, ברק. לאחר קבלת התואר דוקטור, נסענו לשנת השתלמות (פוסט דוקטורט) לארה"ב – זוג הורים, ארבעה ילדים ושני כלבים. טטה, נשארה לבד בארץ – בתום השנה, כשחזרנו ארצה, היא חזרה למה שנתן לה הרבה משמעות ונחת בחיים – גידול הנכדים.

סבאות

שוב נכנסו חיינו למסלול שיגרתי, עבודה – עכשיו שנינו עבדנו בטכניון – וגידול ילדים. כ- 10 שנים אחרי זה התחילו לבקוע הפרחים – ראשית נולדו לליאת מורן ורותם ואחריהן שחר, למיקי נולדו ליאור וגלעד, לאמא יעל את, גלי, ושוב לליאת כפיר, אח"כ לאמא יעל נולדה אחותך, ענבל, למיקי נולדה ליבי, לברק נולד עידו – והמילה האחרונה עוד לא נאמרה.

הרבה מאוד עברנו, אתם הנכדים, ואנחנו יחד. עד לפני כמה שנים עשינו קייטנה (קראנו לה "קייטנת נבון") אצלנו בבית, בשותפות מאוד אינטנסיבית של טטה. בהתחלה הייתם אצלנו ללא ההורים, אח"כ, ככל שמספרכם עלה ואנחנו הזדקנו, קיימנו את הקייטנה בתוספת הורה או שניים. לבסוף, כשמספרכם המשיך לעלות, למעשה, מנהג זה נפסק. במסגרת "קייטנת נבון" עשינו טיולים, הפעלות והרבה כיף.

תאטרון וליצנות רפואית

לפני כ- 16 שנים התחלתי לעסוק גם בתאטרון (קהילתי) – העלינו הרבה הצגות – בשנים האחרונות גם את צפית בהן. הזכורות לי ביותר הן שתיים: אויב העם מאת הנריק איבסן, הצגה שהעלינו במסגרת תאטרון הטכניון והצגנו גם בפסטיבל בינלאומי בבנוונטו, איטליה (קישור לההצגה בטכניון), קישור לקטעים מההצגה באיטליה ובעקבות זאת ראיון בטלביזיה. השנייה, הצגה שהועלתה השנה, "שש נפשות מחפשות מחבר" מאת לואיג'י פירנדלו. בנוסף השתתפתי בשלושה סרטי סטודנטים, הבולט שבהם הוא בן אב"י, על בנו של מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה.

בהצגה "אויב העם"

בהצגה "שש נפשות מחפשות מחבר"

לפני כחמש שנים הוסמכתי גם כליצן רפואי טיפולי – לאחר מכן התנדבתי כשנתיים-שלוש במרכז רפואי הגליל המערבי בנהריה.

משמאל – אני בימיי כליצן רפואי במסגרת ההתנדבות בבית חולים נהריה

אפילוג

המשפחה שלנו, אוד מוצל מהשואה, עברה הרבה, כולל אסונות. אבל מהתהומות צמחנו להיות משפחה ישראלית נהדרת וגדולה.

יש ילדים שקשה להם, גם לי היה קשה, הן מבחינה חברתית, בשל המעברים התכופים בין ישובים שונים, והן מבחינה לימודית. הייתי תלמיד גרוע והגעתי להיות פרופסור בטכניון עטור פרסים בינלאומיים, נשיא של הארגון הבינלאומי לאוטומציה בבנייה ויו"ר הוועדה המייעצת לרשם הקבלנים (הרגולטור הממונה על ענף הקבלנות בישראל).

הזוית האישית

פפה: אם אני הצלחתי, כל אחד יכול – רק צריך להאמין בילד ולתת לו להתפתח בכיוונים שלו, לעודד אותו להיות הוא עצמו ולא מי שאחרים חושבים שהוא צריך להיות. אני רואה אותך גדלה ומתפתחת לילדה מופלאה ומקסימה, בעלת לב ענק ואוהב ויכולות אדירות. גם לך היו קשיים, אבל צלחת אותם ואת פורצת קדימה בכיוונים רבים בנוסף ללימודים: ריקוד (היפ-הופ ובלט), ספורט (גלישה וכדורגל) ותיאטרון, צופים – גם אצלך, השמיים יהיו הגבול.

אנחנו חיים בתקופה מורכבת – המבול המודרני. מגפת הקורונה היא הקשה ביותר מזה 100 שנים. כמו שהיה לאחר המבול, העולם של אחרי יראה שונה מזה שהיה לפני. למרות התנאים המאתגרים בהם עברנו את המסע המופלא יחד, הצלחנו להביא אותו לסיום. גלוש, למדנו להכיר זו את זה הרבה יותר טוב – המסע המשותף חיבר בינינו מעבר לחיבור שבין נכדה לסבא. גלוש, אני מאושר, שזכיתי להשתתף איתך במסע מופלא זה.

ומה אני מאחל לך? שתמשיכי להיות בדיוק מה שאת.

גלי: פפה – זכיתי בך! הסיפור על חייך ריגש אותי ונהניתי להיות איתך. בעקבות הסיפור והזמן שלנו יחד למדתי עליך רבות. תודה שלקחת חלק בתכנית הזאת יחד איתי! אני מאחלת לך פפה שתמשיך להיות בריא, להיות עבורי מקור השראה ושנמשיך לבלות יחד בכל רגע אפשרי.

פפה משמאל והנכדה גלי מימין משחזרת את אותה התמונה