מאגר סיפורי מורשת

משיחות של יהב עם סבתו שרה קניג – קנופמכר ביתו של משה קנופמכר.

אבי משה קנופמכר נולד בשנת תרס"ג  1903, בעיר וולודבה שבמזרח פולין על גדות הנהר בוג. בתקופת ילדותו נהגו ילדי העיירה לשחות ולהשתעשע בנהר. הוא היה בן זקונים למשפחה בת 9 נפשות, משפחתו הייתה דלת אמצעים, אביו נפטר כשהיה ילד קטן ולכן יצא ללמוד את מקצוע הנגרות בגיל צעיר כדי שיוכל לעזור לפרנסת המשפחה. תוך שנים ספורות היה הנער לנגר מקצועי שכולם העריכו את הדיוק והיופי של העבודות שלו (את הכישורים האלה ניצל כתחביב כשיצא לגמלאות). משה היה עלם צעיר ויפה והצעות שידוך הוצעו לו מגיל צעיר. הבחירה נפלה על נערה יפה בשם רבקה בנקהלטר. אביה ניהל חנות לממכר בשר ופרנסתם הייתה מצויה בשפע. הם הבטיחו לו בית למגורים ועבודה בעסק המשפחתי. הוא התחתן בגיל 17 ונולדו לו 2 בנים, אייזק (תרפ"ד – 1924) ואברהם (תרפ"ו – 1926), אותם מאוד אהב. הוא סיפר לי שנהג לנשק אותם בשנתם.

מלחמת העולם ה- 2

בספטמבר 1939, הגרמנים כבשו את מזרח פולין ונכנסו לעיר וולודבה והחלו בתכניתם – השמדת היהודים. החיסול התבצע בארבעה שלבים = היו ארבע אקציות שאחת מהן נקראה "אקציית הילדים". היהודים קיבלו הוראה לבוא עם ילדיהם למגרש הספורט העירוני מבלי שידעו את אשר עומד להתרחש. כל הילדים נקרעו מהוריהם והועמסו על משאיות שהעבירו אותם לרכבות שיצאו ישר למחנה ההשמדה סוביבור. חלק מההורים וביניהם רב הקהילה לא הסכימו להיפרד מהילדים וכולם הושמדו בתאי הגזים. אבי הסתתר ליד מגרש הספורט וראה את המראות הקשים האלה שרדפו אותו כל חייו, עליהם הוא העיד בבוא העת כשנערכו משפטים לפושעים הנאצים.

לאחר האקצייה, המכונה "האקצייה הסופית", מספר הנרצחים הכולל בכל האקציות היה כ-10,000 יהודים, חלקם נרצחו בעיר וחלקם נשלחו למחנה ההשמדה סוביבור במרחק של 10 קילומטר מהעיר. מעטים נמלטו,התחבאו וניצלו. אבי, אשתו ושני בניהם, לאחר גילגולים רבים מצאו מסתור ביער הסמוך לעיר. באחד הימים כשיצא לחפש מזון עבור משפחתו שמע מרחוק מספר צרורות ירייה וכשחזר למקום המסתור מצא את כולם ללא רוח חיים. כדורי המרצחים הנאצים פילחו אותם. כל חייו התאבל על מותם אך שמר על אופטימיות ושימחת חיים.

עם הפרטיזנים

לאחר שמשפחתו הושמדה הצטרף אבי לפרטיזנים,יחד איתו היו שני אחיינים: יעקב קנופמכר בן אחיו נחמן ושרה בת חיה אחותו. בגדוד הפרטיזנים שאליו הצטרף לחמו יהודים, פולנים ורוסים. הפעילות שהפרטיזנים התמקדו בה הייתה לשבש את פעולות הצבא הגרמני ותנועתו זאת עשו בדרכים שונות. הם היו תקפו  שיירות של הצבא שנע מזרחה,כל פעם בנתיב אחר כדי לערער את הביטחון של החיילים הגרמנים. הפרטיזנים פוצצו גשרים ומסילות רכבת כדי לשבש העברת נשק ומזון שהיה בדרכו אל הצבא הגרמני שבחזית הרוסית. אבי השתתף בפעולות הלחימה.

באחת הפעמים, כשהפתיעו שיירה של לוחמים גרמנים, התפתחה לחימה שבמהלכה הוא נפצע, כדור פילח את רגלו, נכנס בצד אחד ולמזלו יצא בצד השני. הוא היה מנוטרל לתקופת החלמה. לאחר שהחלים חזר לפעילות לוחמה מבצעית. לאחר שהשתתף במספר פעולות שהסתיימו בהצלחה, יצא לפיצוץ מסילת רכבת. הם נתקלו בחיילים גרמניים והתפתח קרב פנים אל פנים. בקרב זה הוא נפצע קשה מכדור בכתף. תהליך ההחלמה היה ארוך וקשה ולאחריו לא חזר לפעילות מבצעית. הוא התמנה לתפקיד -בתפקידו סיפק מזון שחלק הגיע מרוסיה עם הספקת הנשק. מכיוון שהאספקה לא הייתה סדירה הם נאלצו לפלוש לכפרים בסביבה ולהשיג מזון לא תמיד הם התקבלו בברכה,חלק מהכפריים נתנו להם תפוחי אדמה וירקות נוספים שגידלו במשק שלהם ולעתים לקחו בכוח מזון ואף חיות  ממשק החי..

בסיום המלחמה

עם סיום המלחמה, אבי חזר לוולודבה בתקווה למצוא קרובי משפחה נוספים ששרדו ונדהם לראות את החורבן והשואה. לצערו הרב לא נמצאו קרובי משפחה. אבי היה אחד מ-18 השורדים היהודים מעיר שחיו בה לפני השואה כ-5000 יהודים. הוא עזב את העיר עם שני אחינייו שהיו איתו בפרטיזנים, הם הגיעו לוולבז'יך.  בעיר זו התקבצו יהודים ששרדו מרחבי פולין. שם פגש את האלמנה פנינה קרסל לבית גרוס שגם היא שרדה את השואה יחד עם פייביש, אחד מילדיה. (שניים מילדיה גיטל'ה ומלכה נרצחו בידי הנאצים). הם נישאו ב-תש"ו 1946 ובשנת תש"ט 1949 נולדתי.

בתקופה זו השלטון היה שלטון קומוניסטי והורי ניהלו חנות ממשלתית לממכר בשר ומפעל ליצור נקניקים. הם זכו בעבודה זו בזכות הניסיון והידע שהיה להם בתחום זה. הם עשו מאמצים רבים לקבל אישורי יציאה מפולין. בסוף שנת 1950, הגיע האישור המיוחל ובנובמבר 1950, עלינו לארץ באוניה גליליה". הייתה צפיפות גדולה על האונייה הגלים טלטלו אותה מכיוון שעלינו בחורף.

הגענו ל"שער עלייה" במחנה הקליטה בחיפה שם עברנו תהליכי קליטה ראשוניים. מאחר וסבי משה וסבתי רבקה גרוס הורי אמי גרו בכפר סבא, ביקשנו שישלחו אותנו למעברה שם. קיבלנו אוהל שעף ברוח בליל חורף סוער. עברנו לגור עם סבי וסבתי עד שקיבלנו בית ב"שיכון גאולים", בית צנוע וקטן בו היה בו חדר שינה אחד, חדר מגורים (בו ישנתי) ומטבחון קטן. הייתה גם חצר גדולה בה נהגתי לשחק כילדה עם חברות מהשכונה. ב"גאולים" גרנו עד שנת 1962. בשכונה לא היו כבישים ומדרכות רק שבילים שבחורף הפכו לשלוליות.

אבי ניסה לעבוד בנגרות מקצוע שמאוד אהב אך לצערו חלה באסטמה ולכן נאלץ לעזוב. בארץ הכירו באבי "כנכה מלחמה בנאצים" ואחת ההטבות שהוא קיבל היה רישיון לניהול אטליז (קצביה). הוא פתח אטליז ב"שיכון גאולים" בו גרנו. הפרנסה הייתה בדוחק אך לאחר זמן הצליח לרכוש חנות ברחוב וייצמן ובה ניהל אטליז מצליח. לאחר זמן הם רכשו בית במרכז העיר ברחוב העבודה, בית גדול ומרווח יותר. אבי היה מאושר בחייו בארץ, הוא אהב אותה מאוד והעריך את העובדה שיש מדינה עצמאית וחזקה. הוא היה פטריוט גדול והעריץ את ראשי המדינה. העובדה שהקים בית בישראל הייתה נחמה על האובדן של משפחתו. כשהתחתנתי והוא זכה לשלושה נכדים לא היה מאושר ממנו. כשהנכד אורן (אביו של יהב) היה מספיק גדול להבין את סיפור הפרטיזנים הוא הכין לו תחפושת של פרטיזן.

היה לאבי סוס אותו טיפח כבן תפנוקים, לעולם לא הלך לאכול לפני שדאג שהסוס יאכל.הוא אמר שלבעל חיים אילם יש לדאוג יותר מאשר למי שיכול לדרוש. בשנת 1964 התנהל בגרמניה משפט נגד אחד הצוררים הנאצים- ריכרד ניטשקה שהיה אחראי על השמדת היהודים בעיר וולודבה והסביבה. אבי הוזמן לתת עדות כאחד השורדים שראו את ניטשקה בפעולות המזוויעות שיזם והוציא לפועל. אבי לא היה בקו הבריאות ורופא המשפחה אסר עליו לטוס לגרמניה. ממשלת גרמניה החליטה לא לוותר על העדות של אבי ושלחה צוות של שופט וסנגור לארץ והם ערכו בבית המשפט בכפר סבא את תהליך גביית העדות. ימים אלה של מתן העדות היו קשים מאוד,הם החזירו אותו לחוויות הקשות של המלחמה. הוא היה מתעורר בלילות עם סיוטים של תמונות מתקופת המלחמה. במשפט עצמו ההתרגשות הגיע לשיאה הוא עמד להתעלף והשופט ביקש לעצור ולתת לו כוס מים כדי להירגע. ניטשקה הורשע ובכך היה סיפוק קטן שהצדק ניצח והוא נענש על מעשי הזוועה שעשה.

את חייו בארץ ניהל בשגרת עבודה עד שפרש בגיל 70. לאחר פרישתו חזר לעסוק ביצירות נגרות כתחביב. הוא נהג להיפגש כל בוקר עם חברים וניהלו "פרלמנט" סוער. בשנת 1982, י"א תשרי תשמ"ב, נפטר לאחר מחלה קצרה. על המצבה הוספנו את הכיתוב "לוחם אמיץ בפרטיזנים" כי הוא היה גאה בתרומתו הקטנה לנצחון על האויב הנאצי. לאחר מותו נולדה בתי לירז נכדתו הרביעית  שלא זכתה להכירו. בצאצאיו ראה את  הנצחון האמיתי על הצורר הנאצי.

הזוית האישית

סבתא שרה: להתחיל בוקר בפעילות משותפת עם יהב הייתה חוויה מיוחדת. לגלות ילד ממוקד ובעל סקרנות אין סופית בפרטי הסיפור המשפחתי שבחרנו כנושא העבודה. שמחתי על ההזדמנות שזכיתי לשבת עם נכד מיוחד הדבק במשימה וצמא לשמוע פרטים רבים, שואל שאלות ומחכה לתשובות. חוויה מקרבת מאוד.

הנכד יהב: נהניתי מאוד מהחוויה המשותפת עם סבתא. זו הייתה הזדמנות עבורי לשמוע ממנה את סיפור חייו המרתק של אביה, שמסיפורו למדתי שגם לאחר אובדן גדול, ניתן לחיות חיים מלאים בטוב ומאושרים.