מאגר סיפורי מורשת

לִילָא נולדה בשם רוֹסָליה, בעיר רוסאריו בארגנטינה. השם רוסליה ניתן לה לזכר סבתה. "לִילָא" היה שם חיבה מאז לידת אחותה שלא ידעה לבטא את שמה הפרטי. כשעלתה לארץ בשנת 1973 החליפה את שמה ל'דפנה' וכך נקראה עד לפני כששה חודשים, כשהחליטה לחזור ולהיקרא בשם ילדותה 'לילא'.

את שם המשפחה, אביב, יצרה לילא לעצמה לאחר שהתגרשה בשנת 2001. שם נעוריה היה רבינוביץ'. קרובי משפחתה שגרו בארץ קראו לעצמם רביב. בגלל שהר' מודגשת במבטא הספרדי, לילא בחרה להוציא אותה ולקרוא לעצמה אביב. כמו כן אהבה את המשמעות של המילה אביב – עונה של לבלוב והתחלה מחדש.  בשנה זו, 2001, היא שינתה את גישתה לחיים, את הדפוסים, את המקצוע, את הקשרים החברתיים והזוגיים.

ללילא אחות אחת, הצעירה ממנה  בארבע שנים. לילא קיבלה יחס מיוחד מאביה (לא ברור מאיזו סיבה, ייתכן שכתוצאה מדמיון פיזי, וההתרגשות מלידתה בגילו המבוגר). מהוריה קבלה יחס תומך ומבין.

ילדותה של לילא עברה עליה ברוסאריו, ארגנטינה, עיר הולדתה. בין הגילאים 10 ל-13 חיה בסוואנה ג'ורג'יה בארה"ב, ואז חזרה עם משפחתה לרוסריו. משפחתה עברה הרבה דירות ברוסאריו ובארה"ב. עד גיל 4 לילא גדלה מול השוק הסיטונאי ברוסאריו. אמה סיפרה לה שאהבה לשחק עם הקטניות בשוק והייתה אהובה ע"י המוכרים. הייתה תקופה שהלכה לבית כנסת, שהיווה מפגש ליהודים ולא רק לדתיים מביניהם. לילא אהבה ללכת לשם ולהציץ מעזרת נשים על הבנים מלמעלה עם חברה שלה. הייתה תחושה של קהילתיות סביב בית הכנסת. לילא הלכה לתנועת השומר הצעיר מאז שחזרה מארה"ב, שם שיחקו והעבירו פעולות. מאוחר יותר גם הדריכה שם. הקבוצה שהדריכה נקראה בשם 'דפנה' והיתה לבנות בלבד. התנועה עוררה בה רגשות סוציאליסטיים וציוניים שנשארו בה עד היום ורצון לעלות ארצה. השמאל בארגנטינה היה חזק בין הצעירים.

לילא אהבה לקרוא מגיל מאד מוקדם, דבר שנמשך עד היום. היא נהגה לקרוא כל הזמן, בלי הפסקה, עד שאמא שלה לקחה את הספרים כדי לגרום לה ללכת לאכול או לישון. לילא קראה גם ספרים "שלא לגילה", כמו את הספר של מרקס "מאה שנים של בדידות". לילא גם אהבה לשחות באופן תחרותי, דבר שלמדה יחד עם אחותה כשהייתה בארה"ב. המאמן הציע להתכונן לתחרויות, דבר שהלהיב אותה וגרם לה לשחות כל יום בשבוע. לילא ממשיכה לשחות גם עד היום אם כי לא באופן תחרותי.

מילדותה, זכור ללילא השיר "arroz con leche" (אורז בחלב). השיר כולל את המשפט "אני רוצה להתחתן אך אני לא יודעת עם מי". היא החליטה שגם היא רוצה להתחתן, אך לא רוצה שמלת כלה מסורתית. היא שרה את השיר גם לבניה ונכדיה. לילא שיחקה בילדותה בכדורגל, כדורסל, קלאס, מחניים, ופינג פונג.

לילא הייתה בגן ילדים יהודי שנה אחת בלבד ואז עברה  ללמוד בבית הספר. כשחזרה מארה"ב, התבדלה מכל השאר והייתה נלעגת בשל המבטא האמריקאי שרכשה, התספורת הקצוצה שלה והנעליים הגבוהות שלא היו באופנה בארגנטינה. היא למדה בתיכון טכני, מקצועי, לנערות בלבד. לילא למדה קצרנות, (כתיבה במכונת כתיבה), מסלול שסולל את הדרך לעבודת מזכירות. לילא לא נהנתה בביה"ס אך בחרה להישאר כדי לא לגרום למהומה, וגם משום שהייתה תלמידה מצטיינת. באותה תקופה לילא הכירה את חברתה הטובה ביותר עד היום, ברטה. היא הבינה שלילא יהודייה לפי שם משפחתה, ניגשה אליה וגילתה לה שגם היא יהודיה. התברר שהן היהודיות היחידות בביה"ס, מפני ששאר היהודים למדו בתיכונים "רציניים" יותר.

גיל הנעורים:

בגיל 13-14 לילא התחילה לסבול מאסטמה, דבר שהעיק עליה מאד וגרם לחרדות אצל אמה, בגלל שאם אמה  נפטרה בגיל צעיר כתוצאה מאסטמה. לילא הייתה תלויה באח או באחות שיבואו ויטפלו בה, גם באמצע הלילה. המחלה גרמה לרגשות קנאה אצל אחותה, בעקבות היחס המיוחד שקיבלה. היא המשיכה לסבול מאסטמה עד גיל 32.

בגיל הנעורים לילא התביישה בגופה, בגלל שהייתה מאד רזה ועם חזה גדול יחסית. הדבר גרם לה ללכת עם חולצות גדולות או עם חולצות גברים כדי להסתיר את החזה. אירוע עצוב שלילה זוכרת – חבר שלה עזב אותה ביום הולדתה ה-17.

בדרום אמריקה נהוג לציין את יום ההולדת 15 של נערות כיום הכניסה לגיל הבגרות. בגלל המצב הכלכלי הקשה של המשפחה היא חגגה את האירוע בנוכחות חברתה ברטה ובני משפחתה בלבד, אך היא נהנתה מהאינטימיות. ברטה הביאה לה מתנה ציפור לקישוט, מתנה שמאד אהבה ושמרה עשרות שנים.

הכניסה לחיי זוגיות ומשפחה והעליה ארצה:

בשנת 73 בה התחתנה, עלו לילא ובן זוגה ארצה עם גרעין של השומר הצעיר (אדמית), כשהיא בהריון. הם נסעו לישראל באנייה, ועשו חניית ביניים באיטליה. כשהגיעו לאיטליה טיילו בפירנצה וברומא, טיול שהיה מעין ירח דבש משום שהתרחש זמן מועט אחרי החתונה. לילא ובן זוגה, ביחד עם הגרעין, התיישבו בקיבוץ ניר יצחק. חודשיים לאחר שילדה את בנה בכורה פרצה מלחמת יום הכיפורים. בנסיבות אלה לא הייתה ללילא אפשרות להצטרף ללימודי העברית באולפן יחד עם חברי הגרעין שלה, אך למדה את השפה במהירות יחסית מפני שבקיבוץ דיברו עברית ולא ספרדית – למרות שהיו הרבה ארגנטינאים. לעזרתה באה מורה פרטית מתנדבת שסייעה לה לרכוש את השליטה בעברית. עם פרוץ המלחמה – יום לפני חתונה שהייתה אמורה להיות בקיבוץ – הייתה הוראה לנתק את כל החשמל והיה חושך מוחלט בלילות בקיבוץ, דבר שהפך את ההגעה לבית התינוקות להאכיל את בנה באמצע הלילה לסיטואציה מאוד מלחיצה. למזלה של לילא בן זוגה לא התגייס מפני שהיה עולה חדש. מצב המלחמה היה מאד מלחיץ עבורה כי היא לא הבינה לגמרי מה קורה וגם לא שלטה בשפה. אחרי שנתיים וחצי בארץ הצליחה לקרוא את הספר הראשון שלה בעברית – "מיכאל שלי".

בשנת 1997 – החלה לילא בתהליך של גילוי עצמי. באותה שנה התרחש אסון המסוקים בו נהרג נער מהקיבוץ, חבר של בנה. יום לפני כן נפטר בעלה של אימה. היא לא יכלה לתמוך באימה באבלה מפני שהייתה עסוקה בניחום המשפחה השכולה.

המוות של הבחור הצעיר המחיש ללילא עד כמה החיים קצרים. היא הבינה שצריך לנצל אותם ולעשות מה שאוהבים. עם זאת המסקנה שהגיעה אליה הייתה כללית ולא היה ברור לה כיצד הדבר נוגע לחייה האישיים. בתקופה זו השתתפה בסדנת כתיבה כחלק מלימודי ספרות אנגלית, דבר שקירב אותה לעצמה ונתן כיוון אישי לתחושותיה. בתקופה זו התקרבה לילא לאימה והן הכילו האחת את העצב של השנייה ולילא פיתחה יכולות הקשבה.

הטרדות מיניות:

לילא עצמה סבלה מספר פעמים מהטרדות מיניות. הפעם הראשונה בגיל 15 כשחיפשה עבודה. לילא וברטה יצאו תמיד יחד כדי לתמוך אחת בשנייה במקרה של הטרדה. באופן חד פעמי יצאה לילא לבד לחפש עבודה אצל חבר של אבא שלה משום שההורים בטחו בו ולא חששו לה. למרות זאת הציע לה הצעות מגונות, התחיל לגעת בה ולהעיר לה הערות גסות וכשסרבה לו נעל את הדלת כדי למנוע את בריחתה. למזלה הצליחה להימלט דרך הדלת השנייה. כשסיפרה לאמה על האירוע קיבלה תמיכה רבה. אביה היה עסוק בתכניות לנקום בחברו אך אימה דרשה להתמקד בטראומה שעברה בתו ולנסות לעזור לה.

הפעם השנייה קרתה כשלילא הייתה בחודש תשיעי. היא יצאה להביא חומרים מחצרן למרות שחברה שלה הזהירה אותה שהאיש נוהג להטריד בנות. לילא לא האמינה שיטריד אישה בחודש תשיעי אך התבדתה כשהתחיל המטרידן לגעת בה. התגובה שלה להטרדה הייתה צחוק, שהפתיע אותו אך לא גרם לו להפסיק. היא ראתה את אחד המתנדבים בקיבוץ וקראה לו לעזרה, מה שגרם לאיש להפסיק.

כשיצאה לשליחות לשלוש שנים בארגנטינה שמשה כמזכירה של אחד החברים במשלחת. כשנסעה אתו במכונית, התחיל לגעת בה למרות סירובה. למזלה, הייתה לה אפשרות לנתק אתו את הקשר ולהתפטר מהעבודה, כך שלא הרגישה חסרת אונים.

גילוי הנטייה המינית

בשנת 98, בעת לימודיה באוניברסיטה שמה לילא לב שהיא מסתכלת על נשים שפגשה מתוך עניין שהוא לא סתם "חברי". הגילוי גרם לה לבלבול רב מאד והיא לא ידעה איך הדבר ישפיע על המשך היחסים שלה עם בעלה. היא הרגישה כמו נער מתבגר שחושב כל הזמן על נשים. באותה שנה הכירה חברה אמריקאית והתאהבה בה לראשונה, הייתה ביניהן חברות מדהימה והיא לא העזה לספר לה על הרגשות שלה.

הרגשות המבולבלים הפכו בהדרגה לוודאות ולילא הרגישה שהיא חייבת להתנסות  ופגשה אישה בשם רונית (שם בדוי). לאחר ההתנסות הראשונה הבינה לילא שחייה השתנו ואין עוד דרך חזרה, אך לא הייתה מוכנה לרעיון שהשינוי מחייב פירוק התא המשפחתי.

לילא שיתפה את בן זוגה בגילוי. הוא התייחס לכך כמין הרפתקה שתחלוף.  שניהם הצטרפו לזוג חברים לטיול באיטליה שתכננו זמן רב לפני כן. הטיול היה אמור לשחזר את את חוויית המסע לארץ במהלך העלייה. הזה זה בתקופת המעבר מזהות מינית אחת לאחרת, והיה בטיול משום ניסיון מצדה לחזור ל"נורמליות",  בעקבות הפחד מההשלכות המשפחתיות של היותה לסבית. במהלך הטיול בן זוגה נפצע והדבר מאד הקשה על שניהם להמשיך ליהנות בטיול. למחרת היום הם הלכו עם זוג  החברים לשתות קפה בכיכר סן מרקו, לידם עברו שתי נשים לסביות. לילא ניסתה לא להפגין את התרגשותה אך בעלה שהיה רגיש מאד בגלל פציעתו ובגלל שידע על מיניותה ועל הקשר שלה עם רונית, לא יכול היה לעמוד בזה ועזב את השולחן. בסופו של דבר הטיול, שנועד לפיוס האיץ את תהליך הפרידה הבלתי נמנע.

זמן קצר לאחר החזרה ארצה נפרדה לילא המבוהלת מרונית אך הדבר לא הועיל לשלום בית והפרידה מבן זוגה לא איחרה לבוא. בעקבות שתי הפרידות נכנסה לילא לדיכאון וחרדות והייתה במצב מאד קשה כי מצאה את עצמה נטולת תמיכה לאחר החברים שלה מהקיבוץ נשארו לתמוך בבן זוגה לשעבר והיא גילתה לתדהמתה שאין לה חברים בקיבוץ. היו לה חברות מחוץ לקיבוץ אך תמיכתן לא הספיקה מפני שהיו רחוקות גאוגרפית. הייתה לה רק חברה אחת בקיבוץ שנתנה לה תמיכה והכילה את מצבה הקשה באותה התקופה עד שעזבה את הקיבוץ.  כעבור מספר חודשים הבינה לילא שאין לה מנוס מעזיבת הקיבוץ וחזרה אל רונית.

מערכת היחסים עם רונית הייתה מאד מסובכת מסיבות שונות. אחרי חמש שנים הן החליטו על פרידה.

לילא הרגישה בודדה והחלה לחפש  בת זוג. עם הזמן היא הכירה חברות חדשות ויצרה מעגל של חברות לסביות. כעבור תקופה קצרה, אחת מאותן חברות הפכה לבת זוגה למשך ארבע שנים, והן עברו לגור אחת ליד השנייה. לאחר ארבע שנים הן נפרדו. הפרידה הייתה כואבת אך כעבור שנה וחצי הן חזרו להיות ידידות קרובות. הידידות איתה מיוחדת במינה ויקרה לשתיהן.

כעבור ארבע שנים (בשנת 2015) לילא הכירה את דליה, בת זוגה הנוכחית והן חיות באושר.

לפני כחצי שנה יצאה לילא עם דליה למסע רוחני בארמניה עם מורה רוחנית למדיטציה, מדריך מקומי ומדריך וישראלי. במסע היו הרבה טיולים בטבע שכללו ישיבות מדיטציה שלוש פעמים ביום. זכורה לה במיוחד חוויית מדיטציה ליד אגם. התברר ששני המדריכים של הטיול, הישראלי והארמני הם הומוסקסואלים.

אירוע השיא של המסע התרחש לקראת סוף המסע. בשיטוט בשוק פשפשים בירוון בירת ארמניה היו דוכנים רבים שבהם מכרו תכשיטי כסף. לפתע עלה בדעתה של דליה לקנות טבעות ולערוך טקס חתונה ספונטאני כשקהל העדות תהיה הקבוצה הרוחנית הנפלאה שהתגבשה במהלך המסע. פנייתן למורה הרוחנית נענתה בהתלהבות. הטקס שהיה הפתעה לכל הקבוצה התקיים מול הר אררט, הטקס לווה בשירה נפלאה של אחת המשתתפות ובנגינת חליל. כל אחת מבנות הזוג הקריאה, קבל עם ועדה, את הצהרת מחויבותה לקשר ואת משאלותיה. הטקס היה מרגש מאד לכל המשתתפים בו ולווה בשירה וריקודים. בהמשך היום הגיעו בני הקבוצה למלון ובאורח פלא הוגשה ארוחת הערב באולם מפואר שנראה כאולם חתונות, לאחר ארוחת הערב העשירה הייתה מוזיקת ריקודים והחברה פיזזו בשמחה.

למחרת, היום האחרון לטיול, היה בעיקרו נסיעה ארוכה שבסופה, בערבו של היום הייתה הקבוצה אמורה להגיע למלון כדי לטוס למחרת בבוקר ארצה. בחנייה קצרה בחיק הטבע ש מעדה לילא ושברה את הרגל בשלושה מקומות. חברות הקבוצה נחלצו לעזרה ובסופו של דבר הגיע אמבולנס ופינה את לילא בליוויה של דליה ושל שני המדריכים שדאגו לכל, למרפאה מקומית בה קיבלה טיפול ראשוני. לאחר הטיפול הראשונה הובלו לילא ודליה לשדה התעופה לטיסת חירום ארצה שממנה פונתה לילא ישירות לבית חולים שם נותחה באותו יום. כל תקופת השיקום של לילא זכורה לה כחוויה נפלאה. חברות רבות סעדו אותה ופינקו אותה. משפחתה ביקרה אותה לראשונה בביתה.

כיום היא חיה עם בת זוגה דליה בדירתה בתל-אביב, מלמדת אנגלית לילדים עם קשיי למידה, מתנדבת בבי"ס עירוני י"א. היא עוסקת במיינדפולנס (מדיטציה, ויפאסנה). כמו כן היא חלק מקבוצת "בשלה" – של נשים לסביות בנות 45+. ללילא שלושה ילדים ולאחרונה נולדה לה נכדה חדשה, החמישית במספר. ילא מציינת את יום הולדה במפגשים עם חברות. בכל יום במשך שבוע – חברה אחרת. בזמן האחרון יוצאת לחגוג את יום הולדתה עם בת זוגה בצימרים. ביום הולדתה האחרון אירגנה לעצמה מסיבה שבה חגגה גם את החלמתה משבירת הרגל.

הזוית האישית

סיפורה של לילא אביב, תועד במסגרת יוזמת תכנית הקשר הרב דורי לתיעוד מבוגרים מהקהילה הגאה, בשיתוף עם תנועת הנוער איגי והמרכז הגאה של עיריית ת"א-יפו.