מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי, נולדתי בתאריך 2.12.1950  ברומניה. אני דוברת ארבע שפות: רומנית, יידיש, אנגלית, וצרפתית. כילדה שיחקתי במשחקי שולחן, קלאס וחמש אבנים. בשנת 1960, כשהייתי בת עשר, הוריי החליטו לעלות לארץ מפני שרצו לחיות עם יהודים במדינה יהודית, ממניעים ציוניים לא מוצהרים. המצב הכלכלי שלנו ברומניה היה טוב, הייתה לנו חנות צילום. אבי היה עצמאי, לא ברחנו משם. כילדות, אחותי ואני נסענו הרבה לחופשות, לסבים בבוקרשט.

עליתי עם הוריי ואחותי הקטנה ממני בעשר שנים. לקחנו איתנו בגדים, ספרים ומשחקים. נסענו ברכבת לרומא שבאיטליה. שם היינו במלון מספר ימים. לאחר מכן הגענו לנמל וממנו שטנו באוניה לישראל. התרגשנו מאוד בעקבות הפרידה מקרובי משפחה וחברים איתם המשפחה שמרה על קשר לאורך השנים. עבורי ועבור אחותי הקטנה המעבר היה קשה ומבלבל. זו פעם ראשונה ששטנו, היה מרגש ומלחיץ. היינו קבוצה גדולה של עולים מרומניה, הגענו לחיפה ומשם למעברת לוד. במעברה גרנו בצריף ובעצם ירדנו ברמת החיים שהייתה לנו ברומניה, שם גרנו בבית פרטי. היה לנו קשה עם מזג האויר החם שהיה. ישנו על מיטות עץ עם שמיכות מגרדות. במעברה היו נחשים ואבא שלי הרג חלק מהם. היה קשה לנו בארץ מפני שלא ידענו את השפה. לא הכרנו אף אחד, הייתה מצוקה כלכלית ומשפחתית. המזל היה שהגענו לארץ עם כסף ואחרי שלושה חודשים עזבנו את המעברה ועברנו לבת ים. שם שכרנו דירה וחנות צילום, אבי עבד כצלם באירועים בלי לדעת את השפה.

בבניין שבו גרנו הייתה לי חברה שלמדה איתי יחד בבית ספר דתי. היא הייתה נקודת האור שלי, עזרה לי בקליטה, למדה אותי עברית, הזמינה אותי אליה הביתה ועזרה לי להיקלט חברתית ולימודית. הייתי הראשונה בכיתה במתמטיקה. אהבנו את בת ים, אהבנו את הים, גרנו קרוב אליו, זה היה חידוש בשבילנו.

תקופת העלייה לארץ הייתה עבור ההורים ועבורנו, כילדות קטנות, תהליך של משבר אך גם הייתה תקווה להתחלה חדשה. כאישה בוגרת, אני זוכרת עד היום את פרטי העלייה לישראל, כחוויה שהשפיעה עליי רבות לאורך השנים בכל תחומיי החיים.

הזוית האישית

התלמידים אליה ואבי: כיף לשמוע סיפור של קשיש/ה על הזמן בו הוא עלה לארץ.