מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים הרשקוביץ נולדתי בשנת 1956 ברומניה. הגענו לארץ בשנות השישים. במשפחתנו חמש נפשות, והודיעו לנו שלוקחים אותנו לבית מלון. עלינו על מונית של שבעה מקומות, ועלו איתנו שני מבוגרים וספים למונית.                  

בדרך הנהג הוציא שני אקדחים ונסע עם האקדחים בידיו. ואחי הגדול אמר לאבי שיש לנהג אקדחים בידיים. יצאנו בלילה משדה התעופה והגענו באור יום לאילת. ואנחנו לא ידענו שהגענו לאילת. ירדנו מהמונית ופתאום הנהג מדבר רומנית, שאלנו אותו: "למה לא דיברת אתנו ברומנית?" אמר שקיבל הוראות לא לעצור בדרך בגלל הפדיונים. המשפחה של אימי היו גרים בחיפה. השארנו באילת את שני אחיי הגדולים, ואני והוריי נסענו בחזרה לתל אביב. הגענו לתל אביב וחיפשנו אוטובוס שנוסע לחיפה.

הגענו לחיפה וחיפשנו רחוב חליסה, הייתה שם חנות  בשר ושאלנו את הקצב, איפה גרה משפחת שמאי שר?. הקצב הכיר את גברת שרה וצעק שרה שרה, שרה ירדה לחנות ושאלה את המוכר: "למה אתה צועק ככה"? הקצב  אמר לה תסתכלי, אחותך מחפשת אותך, התחבקנו ושמחנו מאוד להיפגש עם הדודה שלי, שרה.

היינו שלושה ימים בחיפה, וחזרנו לאילת לאחים שלי. לא היה לנו מים וחשמל בבית היו מחלקים לנו מים מהמכלית. גרנו בקומת קרקע ואבי עבד בקרן קיימת לישראל (קק"ל). בגלל שבאנו מארץ קרה הגוף שלנו לא היה רגיל  לחום בארץ ישראל, לכן נזל לאבי דם מהאף. גרנו באילת בערך חצי שנה ואחר כך חיפשנו דירה. מצאנו דירה של חדר אחד בראשון לציון, השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית, שם  גרנו שלוש שנים. ולבעל הבית היו גדיים. בינתיים קיבלנו חלב מהעיזים ולא הרתחנו את החלב. שתיתי חלב קר, ולא הרגשתי טוב כיוון שהעז הוכשה מנחש. פתאום ראינו שהגדיים מתו ואז הבנתי שהכיש אותם נחש את הגדיים. כל העיזים מתו. ואז הבנו ששתיתי חלב עם ארס של נחש וחליתי.

גדלנו עם הזמן. היייתי בגן בראשון לציון ולמדתי בבית הספר חביב בכיתה א' ואחר כך קיבלנו בית באשקלון.

הזוית האישית

אני והנכדה שלי מאוד נהננו, זו הייתה חוויה מגבשת בשביל שנינו, נעמה למדה על המשפחה שלנו, וזה מאוד מאוד חשוב לקשר המשפחה.