מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה הייזלר, נולדתי ברומניה בשנת 1952 בעיר רדאוץ, להוריי יעקב וסופיה הלד (הלד פרושו גיבור בגרמנית). אבי נולד באוקראינה בכפר וולוקה ואמי נולדה בבוקובינה בעיר צ'רנוביץ. בבית קראו לי אניקה וחנהל'ה.

היה לי אח יחיד ששמו היה משה, אני הייתי צעירה ממנו בשש שנים. היחסים בינינו היו קרובים ביותר. הוא לימד אותי הרבה על החיים. עד היום אני זוכרת משפטים חכמים שאמר ומתנות שקנה לי. התגאיתי באחי הגדול שהיה קצין מצליח בצבא אבל לצערי, הוא נהרג בתאונת דרכים, בדרך לביתו לחופשת שבת כשהוא בן עשרים וארבע שנים בלבד. עד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי, הצלקת העמוקה שנותרה בלבי מסרבת להירגע. איבדנו עולם ומלואו.

סיפור קורות חייה של אמי – סופיה

אמי סופיה הייתה ילדה מצחיקה, חברמנית, שמחה, היו לה הרבה חברות. בת למשפחה עשירה מאוד. יום אחד, כשהייתה בערך בת ארבע עשרה, נשמעו דפיקות בדלת והמשפחה קיבלה בשורה מרה: עליהם לארוז שני תיקים ולעזוב את הבית למחרת בבוקר. למה? איך? מה? למה זה מגיע לנו?! שאלו, אך לא הייתה כל ברירה אלא לעשות כפי שאמרו להם. הם ארזו שני תיקים עם הדברים החשובים ביותר. איך אפשר לארוז חיים שלמים בתוך שני תיקים???

למחרת, בלית ברירה, יצאו כולם מהבית אל הקור המקפיא בחוץ, עם התינוקת רותי בידיים. כך צעדו בשלג הכבד שהגיע עד הברכיים. לא היה מה לאכול. מה שאכלו היו קליפות תפוחי אדמה שהרומנים קילפו וזרקו.

לאחר ימים ארוכים הם הגיעו למחנה ריכוז גדול, שם היו צריכים להעביר את התקופה הבאה בתנאים קשים מאוד. בלי אוכל, בקור, כאשר מידי בוקר קמים ומוצאים שמישהו אחר שוכב על הרצפה ללא רוח חיים… היה זה צער רב לראות כל פעם אחד מבני המשפחה נפטר.

האם חנה ורותי הקטנה לא שרדו את זוועות מחנה הריכוז. סופיה ואביה יצאו מהמחנה רזים, שבורים מצער וחסרי כל.

סיפור השואה במשפחה

הוריי ורוב משפחתי חוו את השואה. בשנת 1939 אמי ומשפחתה גורשו למחנה ריכוז שנקרא טרנסניסטריה וחיו בתנאים קשים מאוד: בכפור מקפיא, ללא אוכל, עשרות אנשים באותו חדר. אחותה הקטנה רותי נפטרה ממחלת ה"טיפוס" הקשה, וגם אמה – סבתי חנה, שאני נקראת על שמה – נפטרה במחנה הריכוז. רבים וטובים מבני משפחתי מתו בחרפת רעב, מקור ומחלות או נהרגו על ידי הגרמנים, הרוסים או האוקראינים. אמי שרדה את המחנה וגם אביה, מנחם מנדל פלר.

לאחר המלחמה כל הבתים היו הרוסים, תכולתם נשדדה ולא ניתן היה לחזור לגור בהם. לכן נדדה המשפחה לרומניה, לעיר רדאוץ.

אבי יעקב עבד כמנהל חשבונות בעיריה והיה גם כלייזמר. הוא ניגן בכינור בלהקה של מוזיקה צוענית ויהודית. אבי אהב לשמח אנשים בנגינה וגם אחרי שעלינו לארץ היה מנגן בכל הזדמנות: במסגרת המשפחה, בחגים ובבית הכנסת. הוריי היו טובי לב, ישרים, עוזרים לזולת, משפחתיים, חברותיים, אנשים צנועים מאוד. המצב הכלכלי שלנו היה טוב, לא היינו עשירים ולא עניים.

ליד העיר רדאוץ היה לנו בית כנסת. בשכונה שלנו היו מעט יהודים והרבה גויים. הגויים הציקו מאוד ליהודים, אך למרות הכל הלכנו לבית הכנסת בשבתות ובחגים. שמרנו מאוד על המסורת היהודית.

הזיכרון הכי מוקדם שלי היה כשהייתי ילדה בת ארבע. חיכינו לאשרת כניסה לארץ ישראל במשך עשר שנים וכל הזמן הזה קיבלנו יחס משפיל וחווינו אנטישמיות מצד הרומנים. בשנת 1958 קיבלנו סוף סוף אשרת יציאה מרומניה. עלינו לארץ במטוס, דרך וינה. בארץ חיכו לנו קרובי משפחה שעלו כמה שנים קודם לכן. שמחנו במיוחד לפגוש ביניהם את סבא מנחם מנדל. הישר מהמטוס לקחו אותנו לגדרה, לשכונת עולים בשם "קטרה". לראשונה הרגשתי ילדות משוחררת בשמש הנעימה של הארץ, ללא פחד וללא אנטישמיות. בשמחה נכנסתי ישר לכיתה א'.

כשהגעתי לארץ הייתה זו הפעם הראשונה בחיי בה אכלתי בננה, שנראתה לי קצת מוזרה וטעימה. כמו כן זללתי תפוזים לרוב.

זכרונות ילדות

בשכונת "קטרה" היו גם עולים וגם ותיקים. אהבתי מאוד לשחק עם הילדים שגרו בשכונה, כמו למשל עם נצחיה שהייתה רועת צאן של כבשים ועיזים. אהבתי לרוץ איתה בשדות הפתוחים וללמוד ממנה את השפה העברית שנראתה לי חדשה ומוזרה. משחקי הילדות שלי היו בעיקר בחוץ: קלאס, תופסת, מחבואים. בשעות הפנאי אהבתי מאוד לקרוא ספרים ולהיכנס לעולמם של גיבורי הספר.

לאחר שנה עברנו לרחובות לשכונת "אושיות", בעקבות עבודה חדשה של אבי. שם למדתי בבית ספר "יבניאלי". בבית הספר היתה משמעת קפדנית. העונשים במקרה של התנהגות לא נאותה לא היו קלים: לעזוב את הכיתה לחדר המורים, מכתבים להורים, לנקות את הכיתה, החצר או השעייה מבית הספר לשלושה ימים. במסגרת בית הספר לא הייתה תלבושת אחידה. במשך השנה היו לנו שניים-שלושה טיולים שמאוד אהבתי. בימי שישי היו לנו מסיבות, כל פעם אצל בת אחרת מהכיתה.

אני זוכרת מורה בשם איה, אותה אהבתי במיוחד. היא היתה צעירה ויפה מאוד, בעלת עיניים כחולות, עדינה ונחמדה. היא ידעה ללמד בשיטה נעימה וטובה. זכור לי לטוב גם המורה לטבע יצחק – צ'צ'יק ז"ל שהיה מאוד משמעותי עבורי.

המקצועות שאהבתי במיוחד היו: אנגלית, ספרות, דקדוק, טבע ושיעורי חברה.

המאכל האהוב עלי ביותר בילדותי שאמי נהגה להכין מדי יום ביומו היה שניצל ופירה.

לאחר שעלינו לארץ, אמי נפגשה סוף סוף עם אביה והיינו מאושרים. אך האושר הזה לא נמשך זמן רב, לאחר כמה חודשים, אביה נפטר מדום לב כשהוא בן 68 שנים בלבד. אחי ואני למדנו והצלחנו אך ביום בהיר אחד, חודשים ספורים לפני חתונתו, נהרג אחי בתאונה צבאית ואמי סופיה היקרה לא התאוששה מעולם מהמכה הזו ובגיל 68 הלכה לעולמה מצער ויגון. אבי, יעקב נותר אלמן עוד 10 שנים אחריה ובנה בית כנסת הנושא את שם אחי "תורת חיים" בשכונת אושיות ברחובות.

אני נישאתי לזאב, נולדו לי 3 בנים: משה, רועי ועומר.

משה הוא אביה של שיינא והוא חזר אל כנפי היהדות כחסיד חב"ד. נשוי לעדי ממשפחת ממן ולהם משפחה נאה ברוכת ילדים. רועי נשוי לאילנה ולהם שני ילדים. עומר, הבן הצעיר חי בברצלונה בספרד ועדיין רווק.

המצגת שלנו

הזוית האישית

סבתא חנה: מאוד נהניתי להקצות ביומן שעות בילוי עם נכדתי אחת על אחת הייתה לנו אפשרות להעמיק את ההכרות בינינו וליצור יחסים יותר קרובים ואישיים מברכת את הוגי התכנית ומאחלת לנו שנמשיך לבלות יחד רק שתינו גם לאחר שהתכנית תסתיים מאחלת לשיינא נכדתי היקרה שתמצה את היכולות שלה ותהיה מאושרת ושמחה בעיסוקיה ובחייה שתצלח דרכה בכל אשר תפנה.

הנכדה שיינא: נהניתי מאוד מתוכנית הקשר הרב דורי ושמחתי להכיר לעומק את סבתא ולדעת יותר פרטים על משפחתה אני מאחלת לסבתי בריאות שמחה אושר אריכות ימים ושנים ושתרווה ממני נחת.