מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם שגיב, נולדתי בעיראק ביום שישי ה- 7.1.1938 בשעה 14:30 בעיר בסרה. הנוף של בסרה מאופיין על ידי שני נהרות מרכזיים עם יערות של דקלי תמר. העיר נמצאת על גדות הנהרות. הבתים היו בנויים מסביב לחצר פנימית. למדתי בבסרה שבעיראק ואחר כך בישראל.

למדתי בבסרה בכיתות היסודיות, עד להקמת מדינת ישראל, אז הערבים התחילו להתנכל ליהודים, לכן עזבתי את בית הספר, בסיום שנת הלימודים, לקראת העלייה לארץ בגיל 11. בעת הכרזת המדינה הייתי בבית הספר בעיראק, ותלמידים ערבים הודיעו לי שלצערם יש לי מדינה. ברגע הראשון לא הבנתי על מה הם מדברים, רק כעבור דקות אחדות עיכלתי את החדשות המעולות האלה, ואז שמחתי מאוד על הקמת המדינה שלנו, אבל רק בלב, כדי לא להרגיז את הערבים. ומאז ישבתי עם המשפחה בבית, בהמתנה לבריחה מעיראק. מאוד התרגשתי אבל גם חששתי מהעלייה המסוכנת.

בארץ למדתי בקרית חיים כיתות ה'-ו' ואז עברנו דירה לירושלים. שם, בגלל המצב הכלכלי לא יכולתי ללמוד בבית ספר רגיל, אבל מאוד הייתה חשובה לי ההשכלה, לכן פניתי לבית ספר ערב – בית ספר תיכון מקצועי לחניכים –  במשך כל השנים האלה עבדתי ביום ולמדתי בערב. עבדתי ותמכתי בהורים מגיל 13-17. לאחר השלמת לימודי הערב, הצלחתי להתקבל לתיכון בפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, ולימודים בבית הספר היוקרתי הריאלי בחיפה. בפנימייה הצבאית כינו אותי "בן ערב" כי הייתי העולה היחיד ממדינה ערבית.

בגלל המצב הכלכלי שלנו היינו חייבים לעבוד, גם אני וגם אחי, אבל לא רציתי לוותר על הלימודים, אז מצאתי בית ספר ערב. כשבאתי אל המנהל וביקשתי להיכנס לבית הספר לכיתה י', הוא שאל אם למדתי את הכיתות הקודמות, וכשהבין שלא למדתי בכלל אף כיתת חטיבת ביניים, לא רצה לקבל אותי, אבל שכנעתי אותו שייתן לי רשימת ספרים שאלמד לבד, ויבחן אותי עליהם. במשך שלושה חודשים למדתי יומם ולילה, ניגשתי להיבחן, והתקבלתי בציונים מעולים. זה בית ספר שאמורים לסיים בשלוש שנים ואני סיימתי אותו בשנתיים. זה היה מאוד קשה. בשעות היום עבדתי במתכת (בניית תבניות). התעוררתי כל יום מוקדם בשש בבוקר ובשעות הערב למדתי. לא היה לי זמן ללמוד למבחנים, אז בזמן ארוחת הבוקר אחי הקטן היה מקריא לי סיכומים בהיסטוריה וכך למדתי. בשעות העבודה תליתי שאלות מעל למחרטה וחשבתי על הפתרון. היה מקרה שתליתי בעיית הוכחה בגיאומטריה על הקיר וחשבתי על ההוכחה תוך כדי עבודה במחרטה. פתאום צעקתי לפני כל הפועלים "הוכחתי!"…

בכיתה י"א רציתי לעבור לפנימייה הצבאית בחיפה אך שם לומדים בבית ספר פרטי יוקרתי – בית הספר הריאלי, וכדי להיכנס לשם הייתי צריך לעבור מבחן קשה במתמטיקה על חומר שלא למדתי, אז בקשתי עזרה ממורה בבית ספר הערב והוא עזר לי בלי תשלום בשיעורים פרטיים בשבתות בבוקר. למדנו חמישה שיעורים בסך הכל והצלחתי ללמוד את כל החומר ולעבור את המבחנים בהצלחה. התמדתי ולא התייאשתי כי עם שני הורים שלא יכולים לעבוד, היינו במצב עוני קשה. אפילו נסיעות לבית ספר ולעבודה לא יכולתי לנסוע באוטובוסים, כי לא היה לי כסף, אז הלכתי ברגל. בגלל שהבית שלנו היה מאוד קטן אז גם לא הייתה לי פינה שקטה ללמוד בה, למדתי אצל השכן שהזמין אותי ללמוד בחדר פנוי שהיה לו. המניע המרכזי שלי היה, שהאמצעי היחיד שיכול להוציא אותי מבור העוני – ללא קשרים מסייעים וללא הורים שמסוגלים לעזור – הוא הצלחה בלימודים.

מוסר ההשכל שלי לחיים הוא ששום דבר הוא לא מובן מאליו – הורים עובדים, מקום ללמוד, בית ספר סדיר, כסף… אבל עם כוח רצון אפשר לעשות הכול גם בלי תנאים נוחים – תמיד צריך להשתדל להתקדם כמה שיותר מהר קדימה, למצות את היכולות כמה שאפשר ולתת ערך.

ילדותי

הייתה לי ילדות רגילה, פרט להתנכלות מקרית מצד ילדים ערביים. שיחקנו משחקי ילדות כמו להעיף מקלות, דילוג על רגל אחת במשבצות על הקרקע (קלאס), גלגול חישוק של אופניים וגלגלים מחוטי תיל תוצרת עצמית, כדורגל מסמרטוטים קשורים, קפיצות על חבל ומחבואים.

בילדות, כשאבא שלי עבד, היו לנו חיים טובים, למרות שאבא היה מכה אותנו, אבל למדנו להסתדר עם זה. אימא הייתה עקרת בית והעניקה לנו חום רב. אבא עבד במכס, אבל אחר כך חלה והייתה לו פנסיה שפרנסה את הבית, ואז האווירה בבית כבר לא הייתה טובה, היינו עניים עם הורים לא עובדים כאשר האבא חולה.

חיינו על פי היהדות בבסרה. שם, בעיר הולדתי, הייתה תרבות יהודית מפותחת שהייתה מושפעת מהתרבות האנגלית. החיים שם היו במסגרת קהילתית יהודית תוך שמירת מסורת. החיים החוץ קהילתיים התרכזו בבתי הספר, עבודה ומסחר. יהודי עיראק הם ציונים חמים, אוהבי ישראל. הקהילה הקימה מחתרות ללימודי לחימה אישית ויהדות. בבסרה הייתה אנטישמיות שהתבטאה ברדיפות שלי ושל שאר הילדים היהודים על ידי ילדים ערביים, הכאה והטרדות מתמשכות. אני זוכר במיוחד תהלוכה של המון משולהב ששמחו ערב תלייתו של יהודי עשיר בשם עדס. פחד היהודים התבטא בהעלמת כל סימן מזהה של יהדות וציונות. אני זוכר שהייתה לנו חנוכייה בצורת מגן דוד מכסף, וההורים שלי השמידו אותה, כדי שלא יואשמו בציונות.

העלייה לארץ

יצאנו מעיראק בנובמבר 1949. לארץ הגענו בתחילת 1950. ברחנו מבסרה דרך איראן (נקראה אז פרס). העלייה הייתה לא חוקית. סיפור העלייה ארוך ומותח. המסלול היה מבסרה לעבדאן, לטהרן וטיסה לישראל.

אני ומשפחתי ברחנו בשלוש דרכי בריחה שונות: אימא שלי ושני אחיי הקטנים ברחו בנפרד, הם התחזו לערבים שנוסעים במונית עם כבש, כביכול כדי לקיים נדר ולהעלות קורבן כבש בכפר בעיראק שנמצא ליד הגבול עם איראן. כך הם הגיעו לעבדאן שבאיראן, והתגוררו אצל קרובי משפחה של אמי בעבדאן. אבא שלי הצטרף לאמי ואחיי יותר מאוחר. הוא התחפש לאישה על ידי שלבש בורקה (לבוש של נשים ערביות שכיסה את גופן ופניהן), וכך ברח מעיראק לעבדאן שבאיראן. אני, שהייתי הבכור בן 11, נפרדתי ממשפחתי. ההורים שלי שכרו זוג מבריחים ערבים שיביאו אותי בסתר לעבדאן – עיר באיראן שקרובה לגבול עם עיראק. כשאימא שלי הגיעה לעבדאן היא הפיצה תמונות שלי בקרב כל יהודי עבדאן ושילמה להם שיודיעו לה אם הם מצאו אותי. כשהמבריחים ואני הגענו לעבדאן, המבריחים לא מצאו את משפחתי, ושמעתי אותם מדברים על להחזיר אותי לעיראק, ואני ממש נלחצתי. ואז כשראיתי בשבת בבוקר נערה הולכת עם קומקום תה מכוסה במגבת, הבנתי שהיא יהודיה, כי כך היהודים היו שומרים על חום התה בשבת. אז הצעתי למבריחים לשאול אותה איפה משפחתי, ואכן ככה הם הגיעו אל משפחתי בעבדאן.

אחרי יומיים בהם בילינו וטיילנו עם קרוביה של אמי בעבדאן, המשכנו כל המשפחה המאוחדת מעבדאן ברכבת לטהרן בירת איראן. בטהרן היה מחנה מעבר של אוהלים באזור בית הקברות היהודי של טהרן. שם לנו חודש באוהלים עד שהגיע תורנו לעלות. מטהרן טסנו במטוס דקוטה לישראל.

המסע שלנו אל ישראל

עם המבריחים הערבים היה לי מאד מפחיד, בשלב מסוים בבריחה התארחנו אצל חאג' עיראקי שונא יהודים, זה היה ערב שבת וישבנו אצלו מסביב למדורה ואני התרחקתי מהאש, כי חונכתי כיהודי שאש אסורה בשבת, אבל כששמעתי את החאג' מתפאר ברצונו לרצוח יהודים, מרוב פחד התקרבתי לאש לאחר כמה רגעים, כדי שלא יחשדו שאני יהודי.

הגענו לארץ ובעזרת קצת כסף שהוריי הביאו מעיראק קנינו דירה קטנה בשיכון הערוני בקרית חיים. החיים כעולים חדשים היו קשים אבל שמחנו שהגענו לארץ ישראל שלנו. בהמשך עברנו לירושלים. כשהגענו הייתה במדינה תקופה כלכלית קשה. המזון חולק באמצעות תלושים במנות קטנות, כי לא היה מספיק אוכל לכולם. תקופה זו נקראה תקופת הצנע.

הקליטה החברתית הייתה דרך בית הספר, תנועת הנוער, הפנימייה הצבאית והצבא. אלו היו הגורמים העיקריים שעיצבו לי את הישראליות שלי. הייתי במשך שנתיים בתנועת נוער השומר הצעיר, בכיתה של עולים חדשים. הצטרפתי דווקא לתנועת נוער זו הואיל והמדריך הראשון שבא אלינו היה מהשומר הצעיר הצטרפנו לתנועה זו.

השירות הצבאי, לימודים ובניית משפחה

את שירות החובה עשיתי בהתחלה בשריון. בקורס קציני שריון נפצעתי ברגל כשהייתי על הטנק. אחרי כמה חודשי טיפולים ברגל, עברתי לשרת בחיל מודיעין. השתתפתי במלחמת ששת הימים, הייתי באוגדת שרון בסיני. במלחמת יום כיפור הייתי בבסיס מודיעין בעורף.

אחרי השירות הצבאי למדתי בטכניון שלושה תארים בהנדסת מכונות, עד לקבלת תואר ד"ר למדעים. אחרי הלימודים עבדתי כמנהל מחלקת מחקר ופיתוח במכון לאמצעי הוראה של משרד העבודה. כשאימא שלך (של ליבי) הייתה בתיכון, עברתי לעבוד ברפא"ל בפיתוח אמצעי לחימה, ובשלב מסוים עברתי למשרד הביטחון. במקביל כל השנים גם פרסמתי מאמרים של מחקרים בתחומים שונים – החל מתחומי חינוך ופסיכולוגיה חינוכית (בתקופה שעבדתי במכון לאמצעי הוראה) ובהמשך בתחומי פיזיקה שונים, ולאחרונה, בתחומי הנדסה כימית. כשיצאתי לפנסיה הצטרפתי לטכניון כחוקר ועד היום אני ממשיך לפרסם מאמרים על גילויים חדשים שאני מגלה במחקריי.

את סבתא רחל, רעייתי, הכרתי באוטובוס מחיפה (אני גרתי בירושלים ולמדתי בטכניון בחיפה, והיא גרה בכרמל בחיפה ולמדה בירושלים) והצעתי לה נישואין כשהיא עבדה בטבריה.גרנו בהתחלה בדירת חדר בקריית ים, ולאחר מכן רכשנו דירת קרקע בעלת שלושה חדרים בקרית חיים, שאותה הרחבנו בהדרגה במהלך השנים עד לחמישה חדרים. בהתחלה חיינו במצב כלכלי קשה עד לאחרי סיום לימודיי בטכניון. דאגנו לעצמנו לקניית הבית, אף אחד לא תמך בנו חוץ מההורים של סבתא רחל שנתנו לנו 4,000 לירות מתוך 23,000 לירות שעלה הבית, ואת השאר לקחנו הלוואות שהחזירנו בקושי רב. כדי להבהיר באיזה דוחק חיינו: פעם אחת זוג חברים שלנו הפתיעו אותנו בביקור ולא היה לנו כלום בבית לכבדם, אז קפצתי מהחלון בלי שיראו, בזמן שסבתא רחל העסיקה אותם, וקניתי חבילת ביסקוויטים לכבד אותם.

אחרי סיום הלימודים כשכבר עבדתי בעבודה מסודרת, המצב הכלכלי שלנו השתפר וכיום כמו שאת יודעת אנחנו חיים בדופלקס מרווח בקריית חיים ותודה לאל לא חסר לנו כלום.

בזמני הפנוי אני שר בחבורת זמר, מטייל המון ומטפס הרים, ועושה המון ספורט. אני אוהב טיולים רגליים עם כל המשפחה ועם חברים. סבתא ואני נפגשים עם קבוצות חברים, ואוהבים לצפות יחד בסרטים וכל ערב אנחנו עושים הליכות ומשחקים רמי קוב.

והכי אני אוהב את המשפחה היקרה שלי!

עץ משפחה

אורח חיים

אשמח להרחיב על טיפים לחיים, כתוצאה מניסיון החיים שלי. לפי המלצת הרמב"ם, בריאות זה ראשי תיבות של: בר = בולם רוגזו, יא = ימעיט אוכלו, ות = ויגביר תנועתו. אני באופן טבעי נהגתי ועדיין נוהג לפי הכללים האלה.

בולם רוגזו: תמיד אמרתי לעצמי: אם כעסת – נכשלת, כלומר לא הצלחת לנהל את החיים בצורה מוצלחת. העקרונות שלי כדי לא לכעוס וכל הזמן לשפר את המצב: אופטימיות: במקום להיכנס לרוגז – להסתכל על הצד החיובי בכול מצב שנכפה עלי – להיות אופטימי. התמקדות במטרה: גם כשהיו לי קשיים בחיים, למשל: להתקבל ללימודים בביה"ס, בטכניון ועוד, לא התמקדתי בקשיים אלא במטרה שאני רוצה להשיג. התמודדות עם ריבים: אני נמנעתי תמיד מלהיכנס לריבים כי אין לי כוח פיזי רב… כשלא הייתה לי ברירה והייתי חייב להגן על עצמי, אני נכנסתי לריב אבל הגנתי על עצמי בכל האמצעים העומדים לרשותי. התמודדות עם כישלונות: בחיים יש כישלונות. נופלים, ותמיד צריך לחשב מסלול מחדש ולמצוא פתרונות חלופיים למה שלא הלך. בכישלונות בן אדם נמדד איך הוא מתמודד וממשיך הלאה. דוגמא לכישלונות: פעמיים פוטרתי מהעבודה, מסיבות צמצום של כוח אדם מבוגר. בפיטורים הראשונים מחלקה אחרת באותו מקום עבודה פנתה אליי והציעו לי לעבור אליהם, בפיטורים השניים (חצי שנה אחרי הראשונים) פניתי למנהל והראיתי לו את ההישגים שלי והוא השתכנע להשאיר אותי. בשני המקרים היה שילוב של יוזמה ומזל. אחרי שפרשתי מעבודה סדירה, לקחתי יוזמה ופניתי לפרופסור מהטכניון שעושה ניסויים, והצעתי לו להיעזר בי עבור פיתוח תיאוריות להסביר את תוצאות הניסויים שהוא עושה. למזלי הוא הסכים לקבל אותי וככה הגעתי לעבוד בטכניון בפנסיה, ואני עדיין חוקר שם. שמחת חיים: אני גם מאוד אוהב חוש הומור ואוהב לצחוק. משתדל להיפגש עם חברים ומשפחה, לטייל עם חברים ומשפחה וכל הזמן להיות פעיל.

ימעיט אוכלו: אני אולי לא כל כך מקפיד על כמות אוכל מעטה, אבל אני מאוד מקפיד על הבריאות של האוכל. העקרונות שלי: אוכלים רק כשרעבים, שלוש ארוחות מסודרות ביום, בין הארוחות אם רעבים – לאכול פרי או שניים. אני אוכל טבעי, בעיקר מהצומח – ירקות, קטניות, פירות (מלבד ביצים ודגים לפעמים, לא בשר). אוכל רק בבישול ביתי ולא מעובד. לשתות מים ולא שתיה תעשייתית, שותה תה טבעי, לא משקיק תה, אלא עלים ירוקים בתוך מים חמים. אוכל יוגורט טבעי בלי תוספות. אם רוצה, מוסיף בעצמי פירות טריים. רק לחם כוסמין ולא חיטה, ועדיף כטוסט כדי שהבצק יהיה מינימלי. למשל: תחליף סופגנייה: טוסט עם שמן זית… אוכל מזין, למשל, ארוחת בוקר: גרעינים לא קלויים, כדי לשמור על הערכים התזונתיים גם בדיקות הדם שלי מראות שאני בריא ולא חסרים לי ערכים תזונתיים.

ויגביר תנועתו: אני רוב הזמן עובד מול מחשב, אז אני חייב לעשות פעילות גופנית, שתזרים את הדם לכל האיברים בגוף. אני מכיר את החשיבות של להיות בתנועה ולכן עושה כל יום פעילות ספורטיבית. למשל, במקום לעלות במעלית, אני עולה במדרגות. הייתה לי תקופה שעשיתי ריצות למרחקים ארוכים, אבל זה פגע לי בברכיים, לכן אני עושה הליכות וטיפוס הרים. אני שוחה (אבל לא בתקופת הקורונה), אני בחוג פילאטיס (בתקופת הקורונה עושה פילאטיס מהאינטרנט). נפש בריאה בגוף בריא, לכן אני עושה גם דברים בשביל הנפש: אני שר בחבורת זמר, יש לי שם חברים טובים ואנחנו מבלים יחד. מטפס הרים עם חברים או משפחה – שילוב של בריאות הגוף (כושר) והנפש (בילוי חברתי), בילוי עם חברים. מגע עם אנשים בכל מיני מקומות – בעבודה, בחוגים, מתארחים ומארחים – מצב חברתי בריא שתורם לנפש הבריאה.

סבא אברהם

סרטון תיעוד של סבא:

הזוית האישית

אברהם: התכנית וההנחיה הם ברמה של מחקר, כל הכבוד למארגנים. איסוף הנתונים השיטתי במגוון נושאים שונים, מאפשר לאסוף את הידע מאוכלוסיות שונות בצורה מסודרת, ואם בתי ספר רבים ישתתפו בתוכנית, זה יאפשר לעשות מחקרים חברתיים מגוונים. בזווית אישית, התהליך גרם לקשר מרגש והדוק עם הנכדה, והעמיק את התקשורת בינינו. זה בנוסף על האהבה שתמיד הייתה בינינו ולא יכולה להשתנות!

ליבי:תוכנית ממש כיפית! למדתי כל כך הרבה על סבא שלי וגם ממש נהניתי! באמת שהיה ממש כיף וממש יפה. מאוד נהניתי לשמוע על כל הסיפורים של סבא שלי ובאמת שהוא ה – מלך. למדתי מסבא שלי כל כך הרבה דברים לחיים ובאמת שהוא השראה עבורי.