מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מקצב חיי

עופרה ותאיר במדשאת מוזיאון בית התפוצות.
עופרה בגיל 17 עוזרת בהקמת חממת הרוסקוס
צעד צעד בשבילי ילדותי

שמי עופרה, נולדתי בשנת 1961 להוריי יונה ומשה מטמון, בבית חולים "העמק" בעפולה.

גרתי במושב כפרי, מדרך עוז, הנמצא בעמק יזרעאל, בין משמר העמק למגידו. בראשיתו המושב היה מעברה שנקראה "מנסי" ואחר כך נוסד כמושב בשנת 1953 ושמו שונה ל-"מדרך עוז". האוכלוסייה מנתה כ-80 משפחות, כולם מעולי תימן. מרכז המושב כלל שטחי ציבור משותפים: בית כנסת, צרכניה, מרפאה, שני גני ילדים, רחבת משחקים, בית ספר יסודי מכיתה א' עד כיתה ח', "בית עם", מועדון ומחלבה אליה כל הרפתנים במושב היו מביאים את החלב של משקיהם למחלבה מרכזית. המושב מוקף בשדות נרחבים של אדמות חקלאיות, כמו כן גם הבתים מוקפים בשטחי אדמה שבתחילה היו ריקים ועם הזמן הפכו לגינות מטופחות. בסמוך לכל בית הייתה רפת אישית ומגרש לגידול אוכל לפרות כמו סלק פרות.

להוריי נולדו שישה ילדים, אני הבכורה לבית אבי ולי עוד שלוש אחיות: תמר, סמדר, ורד ושני אחים: שמשון ז"ל (שטבע בכנרת) וגיא. ביתנו כלל חדר הורים, סלון וחדר ילדים בו ישנו כל האחים יחד. רוב הזמן שיחקנו בחוץ, במרחבים הפתוחים. את הבית ניהלו הוריי ביד רמה. אבי ניהל את המשק החי: פרות, לול קטן של תרנגולות, מעט כבשים, עיזים. אמי הייתה עקרת בית שעבדה בבית ובמשק גם יחד, בישלה ארוחות חמות כל יום, כיבסה, כיצד? היא הרתיחה מים בדלי מעל התרמוס, טבלה את הבגדים, החיתולים, בגדי העבודה, שפשפה, שטפה, סחטה ותלתה את הכביסה. העבודה הייתה קשה מאד. כל אחיי ואחיותיי השתתפו בעבודות הבית ובעזרה לאבי בחקלאות. אבי ז"ל היה איש רציני, מאוד אחראי, הוא עבד מבוקר עד ערב לפרנסת המשפחה. התמיד לגייס אותנו ולקרב אותנו לעבודה במשק. אמי הרחמנית לקחה על עצמה משימות רבות ונתנה לנו פסקי זמן למשחקים ופנאי לעצמנו.

זכורה לי חוויה בלתי נשכחת במיוחד באביב, עת הוצאנו את הפרות לרעות במרעה. בבוקר אביבי כשהגבעות היו מלאות ירק, נקבע תאריך במושב בו כולם רשאים להוציא את הפרות למרעה. אני השתתפתי בחוויה המדהימה הזו, בהוצאת הפרות למרעה, לכוון אותן, לשמור ולדאוג שכל עדר הפרות שלנו יצא מהרפת למרעה בלי שיברחו לחצרות של אחרים. אחר הצהריים אנחנו היינו בעלי הבית, הלכנו בקבוצות למרבץ בגבעה להחזיר את הפרות הביתה לחליבה. לכל פרה קראו בשם פרטי, כשקראנו בשמן הן היו מגיבות לקריאה, ואלו היו רגעים מרתקים, צרובים בזיכרוני: לראות כיצד כל פרה יצאה מהמרבץ לפני בעל הבית והלכה ישר למשק אליו הייתה שייכת. איך ידענו שהפרה אכן שייכת לנו? על כל פרה הוטבע מספר הבית שלה הייתה שייכת, לדוגמא, שלנו הייתה מס' 69.

בערב ובבוקר חלבנו פרות בידיים. לימים החליבה נעשתה על ידי מכונה, בהמשך נבנה מכון חליבה. לקחנו את החלב בכדים על גבי עגלה למחלבה. עם הזמן הובלנו את החלב עם מיכל גדול המחובר לטרקטור וכיום לכל משק יש מכון ממוחשב ומיכל ענק אליו מרכזים את כל החלב, המשאית מגיעה כל יומיים לקחת את החלב לתנובה.

מדי יום רכבנו על עגלה עם סוסה לשדות התירס מחוץ למושב, לקצור את הירק עם מגל וחרמש, להעמיס אותו עם קלשון על גבי העגלה, ולהביאו הביתה. אבי הושיב אותנו מעל התירס, שנשמור שלא ייפול בדרך. שנים אחר כך היו משאיות שחילקו תערובת וחציר לכל משק. את חבילות החציר היינו מסדרים בערימות בסככה, זה היה קשה וכבד, וכדי להנעים את הזמן היינו משחקות עם גורי החתולים שהסתתרו בין החבילות. בנוסף, למושב היה פרדס של פרי הדר, היינו מבקרים בו ומסייעים בקטיפת התפוזים למיכל גדול. בביתנו תמיד היו תוכים, ארנבים, גדיים קטנים.

עם השנים, כשהייתה אפשרות וכסף, אבי הקים חממה של צמח הרוסקוס, בשמו העברי נקרא "עצבונית החורש". הייתי בת 17, כשעזרתי בהקמת החממה, עדרתי ושתלתי ובזמן מנוחה בין לבין ישבתי על האדמה ולמדתי לבגרות.

בית הספר זכור לי כמקום חם ואוהב, הרגשנו מעין משפחה גדולה, כולם מכירים את כולם. הכיתות היו מאוד קטנות לכן היו גילאים שבהם חיברו אותם לכיתה אחת. זכור לי במיוחד מנהל בית הספר, מוזס שמו, שתמיד אמר: "אם יעירו אותך באמצע הלילה וישאלו אותך כמה זה .. 6+7? אתה צריך לדעת!" בבית הספר למדנו עברית, חשבון, תורה, דינים, היסטוריה, מלאכה, אנגלית, זמרה. פעמים רבות למדנו בטבע. מסיבות סיום של שנת הלימודים הותירו רושם רב, אני זוכרת את ההצגות, את המפגש החברתי והשמחה שהתעוררה בסיום השנה. כל יום בשעה 12:00 הלכנו לחדר האוכל, הסתדרנו בטורים לפי הכיתות, כשאותנו הקדימו שני תורנים שעזרו וערכו שולחנות. ריח התבשילים, הטעם, הניקיון היו מנת חלקנו. זו הייתה ארוחה פשוטה ומאוד טעימה.

החגים היו מאוד מעניינים, זוג מורים בשם רינה ומרדכי שהכירו בבית הספר במושב, התחתנו וגם גרו בקהילה. הם היו פעילים מאוד אחר הצהריים, לדוגמה: לפני חג פורים נערכו הכנות מיוחדות, הם הכינו בובות ענק של דמויות מהמגילה וביניהם את בובת המן תלויה על עץ, בנוסף ארגנו תהלוכת עדלידע במושב. ילדותי הייתה מאוד שמחה. אז עוד לא היו מחשבים, היינו בעלי אמצעים דלים, יחד עם זאת לא חסר לנו דבר, היינו מאושרים, המצאנו משחקים שיחקנו בשכונה במשחקים כמו קלאס, חמש אבנים, שלושה מקלות, חבל, מחניים, ׳עמודו׳, גומי, גולות, גוגואים, חפש את המטמון. יצרנו עגלות מקרטונים וחיברנו גלגלים, נסענו בהם והשמחה הייתה גדולה.

בשבתות הוריי היו מוציאים אותנו לטיול בגבעות, שם שיחקנו, התרוצצנו, כשהם יושבים על כיסא נוח ונהנים מהשמש החמה. בקיץ אבי אהב מאוד לטייל, יחד אתו נסענו לבריכה בעפולה, זה היה ממש כיף! אבי היה בין הראשונים במושב שהייתה לו מצלמה והוא תיעד רגעים נפלאים. בערבים הלכנו לישון מוקדם, לימים בסוף שנות השישים, הגיעה הטלוויזיה הראשונה למושב. משפחות בודדות מאוד רכשו את הטלוויזיה הראשונה ששידרה בשחור לבן, אני זוכרת שבמושב הבתים היו פתוחים, ביקרנו הרבה אחד אצל השני. בין היתר היינו מתארחים בשעות הערב פעם או פעמיים בשבוע לצפות בתוכנית בטלוויזיה. ישבנו כל האחיות בשורה על המיטה, מקפידות להתנהג יפה ולאחר שעה היינו חוזרות הביתה.

במשך השנה נערכו פעילויות חוגים, משחקי חברה עם מדריכים, בערבים צפינו בסרטים שהוקרנו בסככה במרכז המושב, יצאנו למחנות קיץ דרך תנועת המושבים, שיחקנו ב"א״ש לילה", "חפש את המטמון". הכרנו בני נוער רבים ממקומות שונים בארץ. בחופש הגדול הקמנו קייטנה בחורשת המושב, התחלקנו לפי כיתות. כל כיתה תחמה את השטח שלה עם אבנים ויוטה, צבעה את האבנים, ניקתה את השטח, קישטה וטיפחה את המקום, כשהכל היה מאורגן פתחנו את היום בתפילת שחרית ובהמשך נערכו פעילויות המתאימות לגיל שלנו.

בשנות העשרה כשבגרנו, עדיין לא היו טלפונים. במקום זה כתבנו מכתבים וכך שמרנו על קשר עם חברות מחוץ ליישוב. פעם בשבוע האוטו האדום, האוטו של הדואר, היה מגיע למושב וכולנו התקבצנו סביבו לבדוק אם קיבלנו מכתב מחבר או חברה. פעם בשבוע רקדנו ריקודי עם, במוצאי שבת רקדנו דיסקו במועדון נוער. כך התחילו חברויות ונוצרו קשרים יפים.

בין היתר שמרנו על המסורת של יהדות תימן: בחתונה, בחינה, בליווי הכלה והחתן עם שירי פרידה מהבית בתימנית. בשבתות תמיד הייתה סיבה כלשהיא (חתונה, בר מצווה, ברית, ביקור חולים…) להתכנס יחד באחד הבתים לישיבה סביב שולחנות ערוכים עם ג'עלה ולשירי שבת מהדיוואן (משירי שלום שבזי). בין כל הפעילויות הכיפיות היו גם התחייבויות לסיוע בבית.

חג הפסח היה מרגש מאוד ומשמעותי. זה היה מפגש של המשפחה המורחבת. קדמה לכך העבודה הקשה, הכשרת הסירים והסכו"ם לחג, כי לא היו לנו כלים חדשים. לקראת החג קיבלנו במתנה בגדים חדשים, תמיד לפני פסח אבי שחט כבש/עגל לכבוד החג, במשך יום שלם אחיותיי ואני השתתפנו בהכשרת הבשר. וכשהגיע סוף סוף ליל הסדר, כל הדודים והדודות התרכזו בבית סבא וסבתא לעריכת הסדר, כל משפחה הביאה את מטעמיה וכיבדה את האחרים. את ההגדה קראנו בתימנית, שרנו שירים, ובסוף דודי התחפש לאליהו הנביא שאל שאלות והעניק מתנות לכל הילדים.

כידוע השנים חלפו ואני התבגרתי, למדתי הוראה בחינוך מיוחד לכיתות א'- ו', שסיימתי את לימודיי במכללת שאנן. התחתנתי עם בחור יפה תואר שהכרתי בכיתה ח' באחת מפעילויות של תנועת המושבים, כשהיינו ברמות שפירא בירושלים. נפגשנו בגיל 14 במהלך שהותנו בבית הארחה. הלכנו לאכול בחדר האוכל, כשישבנו גב אל גב הרגשתי מכה בגב מהמרפק של החבר. הסתובבתי והוא ביקש ממני מלחייה, שאלתי: "למה צריך לדחוף, אפשר לבקש יפה." הוא חייך ומשם התחיל הקשר בינינו, החלפנו מבטים בינינו והתחילו ניצני אהבה. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי ממנו מכתב כדי להמשיך את הקשר. מאד חששתי כי אבי לא הסכים שיהיה לי חבר, לדעתו הייתי צעירה מדי ואני צריכה לחכות עד גיל 18, אני בכורה וצריכה הייתי להוות דוגמה לאחיותיי. עם חלוף השנים, כארבע שנים לאחר מכן, הקשר חודש בינינו. איך? בחור מבני הישוב שלי שירת איתו בצבא וכששמע שהוא מכיר אותי, ביקש למסור לי  מכתב וכך חודש הקשר. התחתנו כעבור 4 שנים. נולד לנו בן, קסם של ילד שמו אלעד שליו. הנישואין לא עלו יפה ועם הזמן דרכינו נפרדו. לאחר שש שנים נישאתי בשנית. עבדתי בחינוך כיתות א'-ב' בגדרה, בעפולה וביקנעם. העבודה הייתה מאוד מעניינת, מאתגרת, לא פשוטה אך מהנה מאוד, אהבתי מאד לראות את הזיק בעיניים של תינוקות של בית רבן. עסקתי בעבודתי כשלושים וחמש שנה. בינתיים, בני היחיד אלעד התחתן ונולד לנו נכד מקסים.

שנתיים לאחר מכן פרשתי לפנסיה בשנת 2017 ולמדתי NLP. כיום (2019) אני מאמנת ב NLP ומאפשרת בשיטת העבודה של ביירון קייטי. זו שיטה פרקטית ופשוטה באמצעותה פוגשים וחוקרים מחשבות. שיטה זו מאפשרת להשתחרר מהמחשבות התוקעות, מה שלפני כמה דקות נראה קושי הופך להיות הזדמנות, אתגר ואפילו חווית חיים!

הזוית האישית

תאיר: נהניתי מאוד מהתכנית כי סבא וסבתא שלי גרים במדרך עוז ואבא שלי גדל שם, זה הזכיר לי חוויות משם וסיפורים ששמעתי מאבא שלי וממשפחתו.

אסתר: היה לי כיף לשמוע את הסיפורים של עופרה.

חן: היה לי כיף עופרה, נהניתי מאוד בתכנית. תודה על ההזדמנות לספר ולהיפגש עם הבנות המקסימות.

עופרה עם התלמידות בבית הספר

תמונה 1

 

מילון

רוסקוס (עצבונית החורש)
שיח קטן, קוצני רב שנתי וירוק עד, מהסוג עצבונית שבו שבעה מינים. באירופה השתמשו בה כחומר משלשל ומשתן, טיפול בדרכי העיכול, רבייה ושתן על ידי הרתחת שורש או אבקת שורש במים או יין. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”זכורה לי חוויה בלתי נשכחת עת הוצאנו את הפרות לרעות, לכל פרה קראו בשם פרטי, כשקראנו בשמן כל פרה יצאה מהמרבץ והלכה ישר למשק אליו הייתה שייכת“

הקשר הרב דורי