מאגר סיפורי מורשת

בשנת- 1937 במונטריאול קנדה בערב יום כיפור נולדה ילדה שזכתה ל-4 שמות: נעכע, בלומה ביידיש, נורמה, ברברה באנגלית. וזאת אני סבתא נחמה וזה סיפור עלייתי לארץ.

בגיל 11, לגמרי במקרה, קיבלתי שתי הזמנות. הראשונה להצטרף לצופים והשנייה להצטרף לשומר הצעיר. אמי אמרה שאני צריכה לבחור אחת מהן.

הפגישה של השומר הצעיר התקיימה ראשונה ולכן הלכתי עליה. הפגישה הזאת הייתה אחד הדברים הכי משמעותיים בחיי.

השומר הצעיר היא תנועת הנוער היהודית הראשונה בעם היהודי. היא נוסדה ב-1913 בפולין. המטרות של התנועה מבוססות על הגשמה של ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים.

בתנועה נהניתי מהכל. היו פעולות צופיות, נהניתי, היו פעולות שלמדנו בהם שירים בעברית, נהניתי, רקדנו בסוף כל פעולה הורה וריקודי עם ישראלים, נהניתי. סיפרו לנו על מה שקורה בארץ ישראל אז פלסטינה. אני מאוד התעניינתי בזה. אהבת ישראל שלנו הייתה גדולה מאד.

באותה השנה הוכרזה מדינת ישראל, הייתה התרגשות אדירה, יהודים בכו, רקדו ומאוד שמחו. גדלתי בתנועה , הייתי חניכה ומדריכה ובגיל 18 שלחו אותי ללמוד שנה בארץ למכון למדריכי חו"ל. מהרגעים הראשונים שלי בארץ הבנתי שכאן מקומי, ושכאן אני רוצה להקים משפחה ולגדל את ילדי. חזרתי לקנדה להדריך וכעבור שלוש שנים עליתי ארצה.

כבוגרי התנועה התארגנו לגרעין והתכוננו לעלייה.

מהנהגת השומר הצעיר בארץ הודיעו לנו שאנחנו מיועדים להשלים את קיבוץ הזורע.

1960- הגעתי ארצה לקיבוץ הזורע.

המחשבה שליהודים אין מדינה היה משהו שלא יכולתי לתפוס ולהשלים אם זה, כל כך הרבה יהודים נרצחו רק בגלל שהם יהודים. אלו הייתה מדינה יהודית וצבא יהודי בזמן מלחמת העולם השנייה כל רדיפת היהודים במשך כל ההיסטוריה הייתה נראית אחרת. לא יתכן שלכולם יש מדינה ולנו אין. אז אם כבר הצליחו להקים מדינה אני רציתי להיות חלק מהקמתה והתבססותה.

העלייה שלי לא הייתה עלייה רק  לארץ אלא הייתה עלייה לקיבוץ בארץ. האידאולוגיה של השומר הצעיר ושלי הייתה שאנשים אמנם שונים אחד מן השני אבל הם שווים אחד לשני. כלומר אין סיבה שיהיו עניים ועשירים. שהיו אנשים שיש להם יותר מדי ואנשים שאין להם כלל. הקיבוץ רצה ליצור חברה שבה יש שיתוף ושוויון. כלומר כל עבודה היא חשובה ונחוצה. ילדים של מנהל מפעל וילדים של פועל פשוט זכאים לאותם הזכויות.

חמש השנים הראשונות עברו כשהבסיס שלי היה קיבוץ הזורע. בשנה הראשונה בקיבוץ עבדתי כ"פקק" כלומר איפה שהיה חסר עובד/ת לשם שלחו אותי. כך הכרתי את כל ענפי הקיבוץ. מכוון שכבר ידעתי עברית סידרו אותי הרבה פעמים בבתי הילדים. בשנה השנייה התגייסתי לנח"ל.

כשחזרתי לקיבוץ ביקשו ממני ללמד אנגלית ושלחו אותי ללמוד שנה באוניברסיטה העברית.

הייתי מאוד מרוצה מחיי בארץ ובעיקר בקיבוץ. תכננתי שהזורע יהיה ביתי לתמיד. באותה השנה פגשתי את ארי שנהפך לבן הזוג שלי. ארי (אריה ברנע) היה חבר קיבוץ העוגן, וההינו צריכים להחליט איפה ניבנה את ביתנו.

אני הסכמתי לעבור להעוגן על אף שחלק מליבי  נשאר בהזורע.

ארי, ניצול שואה שנשאר ללא הורים וללא בית עלה ארצה מהונגריה במסגרת עלית הנוער לקיבוץ העוגן. בקיבוץ הוא התחיל לבנות לו חיים חדשים ובית חדש. ארי היה נגר וחלק מביתו הוא בנה בשני ידיו. אני הרגשתי שאני לא יכולה לקחת לו עוד בית ועברתי עליו להעוגן.

וכך נהפכתי לישראלית. אמא לשלושה צברים ולסבתא לשמונה נכדים… יש דברים שאני עדין מתגעגעת אליהם, כמובן המשפחה אבל גם  הסתיו והשלכת. אין כמו העלים האדומים בסתיו הקנדי.

הזוית האישית