מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

"מקלט באזעקה" – שירה של סבתא

זאת תמונה שלי ושל סבתי בביתי
התמונה צולמה כשסבתי הייתה בת שלוש בקיבוץ דן
קורות החיים של גילה דגן

שמי גילה דגן, נולדתי בישראל בשנת 1940. בקיבוץ דן, להורי אריה ורגינה שדמי.

למדתי בדן עד כיתה ו', ומכיתה ז' עד כיתה ט', למדתי במוסד החינוכי בשריד. מכיתה י' עד כיתה י"ב שוב למדתי בקיבוץ דן.

נהגתי לשחק ב: "הכדרים באים", "הקפות", "חצי מחניים" ו"גולות". בילדותי יצאנו לטיולים עם ההורים, נהגנו ללכת לקטוף פרחים ,לבקר בתל דן, ולנסוע לבקר קרובי משפחה וחברים.

בצבא שירתי בנצרת בחיל הקשר. בהמשך הייתי בקורס קצינות, ושרתי חצי שנה באילת, בתור קצינת חן ותרבות. לבסוף עברתי לאזור תל אביב, והייתי שם אחראית על התרבות.

פגשתי את בעלי איתן דגן, מקיבוץ דליה ,והתחתנו ב-25 לדצמבר 1964.

למדתי הוראה במשך שנתיים באורנים. אחרי כמה שנים למדתי גם באוניברסיטת חיפה, תנ"ך וספרות. עבדתי שנתיים במוסד החינוכי בדן, בכיתות ז' עד ח', ולאחר מכן הייתי מורה במוסד החינוכי "הרי אפרים". יותר מאוחר הקמתי במוסד ספרייה אור קולית.

הולדתי שני בנים ושתי בנות: שתי הבנות גרות באלון הגליל, אחת עם ארבעה ילדים, והשנייה עם חמישה ילדים (אמא שלי), בן אחד גר בכרכור, ויש לו שלושה ילדים, והבן השני גר בכפר ויתקין, ויש לו ארבע בנות. הנכדה הכי גדולה היא בת 27 והנכדה הכי קטנה בת שנתיים.

התחביבים שלי הם: לקרוא, לראות סרטים, לעשות פעילות גופנית: לצעוד ולשחות ,לטייל ולבלות עם הנכדים.

סיפורו של שיר

סבתא שלי , גילה דגן, כתבה את השיר " מקלט באזעקה" בשנת 1948, בהיותה בת שמונה, תלמידת כיתה ב', בזמן מלחמת השחרור. סבתא, נולדה בקיבוץ דן, שנמצא בגבול הצפוני של המדינה, וספג הפגזות רבות. הוא היה הקיבוץ הצפוני ביותר במדינה,  והיה על גבול המדינה. ימים ושעות היא שהתה במקלט עם חבריה, בזמן ההפגזות . בכל פעם שירדו למקלט בזמן האזעקה, היא חיכתה לצפירת ההרגעה (זאת הייתה צפירה בצליל אחר). גם לאחר צפירה זו , נשארו קרוב למקלט. לסבתא הייתה מחברת שירים בה תיארה חוויות שעברה. בשיר זה תיארה חוויה מיוחדת.

במלחמה הייתה תקופה שהיה מסוכן מידי להישאר בקיבוץ דן, ובלילה אחד לקחו את כל הנשים והילדים מהקיבוץ, והעבירו אותם למשך עשרה חודשים לחיפה. למעשה, השיר נכתב כזיכרון כשכבר היו בחיפה. סבתא זוכרת שהשיר נכתב מהר מאוד, והיא שילבה אותו כשסיפרה על חייה לבני המשפחה, כיוון שלדעתה עד היום, השיר משקף טוב את החוויות שעברו כילדים. באותה תקופה סבתא כתבה הרבה שירים במחברת שלה.

השיר מתאר זיכרון של מצב אמיתי. הזיכרון הזה עד היום הוא מאוד חזק, וכל מילה בשיר מאוד מדויקת בשבילה. השיר עזר לסבתא, להתמודד עם המצב ולא לפחד. לאחר מלחמת ששת הימים קיבוץ דן, כבר  לא הייתה התחנה האחרונה של האוטובוס, בגלל שישראל כבשה במלחמה גם את רמת הגולן, והאוטובוס המשיך עוד לישובים ברמת הגולן.

לגבי הביטוי "מדן ועד אילת" – בשרות הצבאי שיבצו את בסבתא לשרות באילת, וזה התאים מאוד למשפט והיה מיוחד.

סבתא אהבה לכתוב שירים, ואוהבת עד היום לכתוב ברכות ובכלל. סבתא בחרה לכתוב שירים על נושאים שמעסיקים אותה, וחשובים לה כמו שלום, מלחמה ותקווה לעתיד טוב יותר. כמו למשל שירים שכותבים היום בתקופת הקורונה, על התקופה שתבוא לאחר הקורונה.

סבתא רצתה לספר בשיר על חוויה שהייתה לה באמת במציאות, בחיים. אני חושב שמאוד מרשים שילדה צעירה בכיתה ב' מצליחה לחשוב על רעיון לשיר ולחבר משפטים שזורמים לשיר. סבתא אומרת שזה יפה באמת, ומאוד אוטנטי, כי רואים את סגנון הכתב, ואפילו את השגיאות. בעיני סבתא וגם אני חושב כך, זה מאוד אישי להגיש את השיר בכתב ידה של סבתא, ולא בדפוס כמו במחשב. דמויות נוספות מהמשפחה לא  מוזכרות בשיר הזה וסבתא פחות כתבה על דמויות אמתיות בשירים. מה שכן, סבתא זוכרת שכתבה על "אגדת הים" – על ים שנוצר מדמעות של ענק כלשהו. כשסבתא התחילה לכתוב ברכות לימי הולדת, לילדים ולנכדים, אז היא באמת כתבה ועודנה כותבת על דמויות.

ניתן בהחלט ללמוד מהשיר פרטים על התקופה – שישבו במקלטים, ילדים פחדו, הייתה תקופת מלחמה. סבתא זוכרת שהמקלטים אז היו חפורים באדמה, ולא היו משוכללים, כמו המקלטים של היום. היו במקלט מיטות קומתיים, וכמה הורים ישנו במקלט של הילדים, (לא כל ההורים), כי היה אז בקיבוץ חינוך משותף.

כשעברו לחיפה, כמו שסבתא סיפרה, המפונים היו בעיקר ילדים ואימהות, (לא כל האימהות כי חלקן נשארו לעבוד בקיבוץ),  והאבות נשארו בקיבוץ לעבוד ולהגן על הקיבוץ. סבתא זוכרת שאבא שלהן היה מגיע לבקר בחיפה, פעם בחודש, והביא צנצנת עם פטל שהוא קטף באזור הקיבוץ.

במהלך המלחמה הייתה מה שנקרא "הפוגה",  וזה אפשר לילדים וביניהם סבתא לבוא ולבקר בקיבוץ. סבתא זוכרת שהקיבוץ כולו, היה חפור בתעלות קשר שחיברו בין עמדות הגנה, שהיו חפורות באדמה. תעלות הקשר אפשרו לרוץ ולעבור בין העמדות, מבלי להיחשף לאויב. בעמדות ההגנה, היו פזורים המון תרמילים של כדורי רובה. אחרי שירו נפלו התרמילים ונשארו על האדמה בעמדות. כילדים סבתא זוכרת שהם אספו את התרמילים.

מה שסבתא סיפרה על הפינוי לחיפה קרה בעוד הרבה ישובים בצפון, לא רק בקיבוץ דן. סבתא מספרת שהאווירה הייתה קשה, והם מאוד התגעגעו לחיים הרגילים. בחיפה, הילדים למדו קצת, במהלך הבוקר, אבל אחר הצהריים לא היה כל כך מה לעשות. סבתא זוכרת שהבנים יצאו לשחק עם ילדים מקומיים בחיפה, ושהייתה זו תקופה מפחידה, כי כולם דאגו להורים שנשארו בקיבוץ. הילדים שגרו יחד עם המבוגרים, היו מקשיבים בדאגה לשיחות המבוגרים על המצב.

סבתא לא זוכרת איפה בדיוק נכתב השיר, אבל היא חושבת שזה היה בחיפה. הוא בעט נובע (עט עם דיו שממלאים כל פעם לתוך העט) ישר לתוך המחברת. בלי לכתוב קודם כל טיוטה. סבתא מאוד התרגשה, ומאוד שמחה לשתף אותי בחוויות מהילדות שלה, ומשנים מאוד חשובות, בתולדות המדינה. משיר קטן כזה, אני כנכד יכול ללמוד המון על סבתא ועל ילדותה ,וכך גם על ההיסטוריה של המדינה, וזה מאוד יפה וחשוב.

הזווית האישית

יובל – סבתא חשבה שהשאלות שלי היו מצוינות. אני מאוד מודה לסבתא שלי, גילה, על השיתוף בחוויות. לי היה מאוד כייף בתוכנית, בגלל שדיברתי הרבה עם סבתי ושמעתי על הילדות שלה

מילון

צפירת הרגעה
אזעקת מלחמה היא בדרך כלל צפירה עולה ויורדת. בישראל, לאחר ביטול האיום לעיתים נשמעת צפירת הרגעה שהיא בדרך כלל צפירה ממושכת, שמבשרת לתושבים כי אפשר לחזור לשגרה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבתא בחרה לכתוב שירים על נושאים שמעסיקים אותה, וחשובים לה כמו שלום, מלחמה ותקווה לעתיד טוב יותר“

הקשר הרב דורי