מאגר סיפורי מורשת

שמי דן גבע, נולדתי להורי מינדל (ברלינקה) ואברמלה סטניצקי שעלו מפולניה בשנת 1933, והגיעו לקיבוץ כרית שהיה במושבה הדר ושם הכירו זה את זו.

אני נולדתי בשנת 1940 ואני קרוי על שמו של דוד שלי שנרצח במושבה כרכור, בתפקיד אחראי על בארות המים. בשנה שנולדתי עלה הקיבוץ להתיישבות בכפר מנחם. משפחתי הגיעה לקיבוץ, חצי שנה אחרי שהקיבוץ עלה לקרקע. הזכרון היחידי שלי מאז הוא שאמא שלי הייתה בהריון עם אחותי מירי. בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור ואנחנו כילדים פונינו למושבה הדר. בגלל שאחותי מירי הייתה תינוקת קטנה וחולנית אז אמא שלי הייתה תמיד איתנו. אבא לא היה איתנו הרבה בגלל שהוא היה נהג של הקיבוץ. כשהיינו בהדר, הכיתה שלנו הייתה בתוך בית אריזה לפרי הדר. כדי להגיע לבית האריזה היה צריך ללכת בדרך חולית. לנו לא היו סנדלים והחול היה מאוד חם וכדי להתגבר על החום של החול קפצנו מצל של עץ לצל של עץ.

כשנגמרה מלחמת העצמאות חזרנו לקיבוץ. אנחנו הילדים למדנו, אכלנו וישנו באותו הבית (לינה משותפת ללא ההורים). בשנת 1950 ירד השלג הראשון והאחרון שהיה באזור שלנו. אני זוכר שהיה לי קר מאוד ברגליים.

היה לנו משק חי שהיו בו תרנגולות ועוד כל מיני בעלי חיים שמאוד אהבתי לטפל בהם. ככה חייתי בקיבוץ כפר מנחם עד שבכיתה ז' עברנו ללמוד במוסד נגבה. במוסד למדנו ועבדנו, בבוקר למדנו עד השעה 13:00 ואז הלכנו לאכול צהריים. אחרי ארוחת צהרים הלכנו לעבוד בעיקר בגן הירק של הקיבוץ. החיים במוסד היו לטעמי קשים, ביחוד בימי החורף שלא היו מדרכות ובוססנו בבוץ ולא היו לנו מגפיים. המוסד היה גם פנימייה וכך היו לנו חיים חברתיים בינינו לבין עצמנו ונסענו לבקר את ההורים פעם בשלושה שבועות. בסיום לימודי במוסד חזרתי לגור בכפר מנחם ואחרי כחצי שנה התגייסתי לצבא לחיל השריון. כשהשתחררתי מהצבא חזרתי לכפר מנחם עבדתי בפלחה, גידלנו חיטה, שעורה וחציר.

אחרי כשנה וחצי עברתי לעבוד במפעל המתכת. בשנת 1967 נקראתי כמו כל איש מילואים לצבא כי הצבא המצרי נכנס לחצי האי סיני ואיים על מדינת ישראל. אחרי שבועיים פרצה מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה נפלה פצצה של מרגמה על הטנק שלי ולמזלי לא פתחתי את פתח היציאה כי היא נפלה על הפתח וכך ניצלתי ממוות. מאז נהגתי בטנק בלי יכולת לצאת החוצה רק דרך חלק אחר של הטנק. כשהגענו לתעלת סואץ ראיתי הרבה טנקים של המצרים ואת המים של התעלה והבנתי שזה כנראה סוף המלחמה. אחרי המלחמה חזרתי לעבוד במפעל המתכת של כפר מנחם, עבדתי שם כמה שנים ושם הכרתי איש משוויצריה. הוא הציע לי לחיות בארץ אחרת באירופה ובעזרתו נסעתי לשוויצריה, שם חייתי בערך שנתיים. הוא צירף אותי לקבוצה של אנשים נוצרים שמאוד אהבו את מדינת ישראל. היה לי מאוד מעניין להיות ביניהם ולהכיר את הדת הנוצרית. בשוויץ עבדתי בחקלאות ואחר כך עברתי לעבוד בבית חרושת בתור חרט. לקראת סיום השהות שלי בשוויצריה שכרתי רכב שבו עשיתי טיול באירופה במשך חודשיים בערך. כשסיימתי את הטיול חזרתי הביתה לכפר מנחם והמשכתי לעבוד במפעל המתכת בכפר מנחם.

אחרי זמן מה חברה מכפר מנחם הציעה לי היפגש עם אישה בשם יעל מקיבוץ חצור. נפגשנו כמה פעמים ואז פרצה מלחמת יום כיפור, ואני כמו הרבה אחרים גויסתי לצבא ולכן נפגשתי עם יעל רק כשיצאתי פעמים ספורות לחופשות מהצבא. הייתי במילואים חצי שנה. חזרתי לכפר מנחם לעבוד במפעל המתכת והמשכתי להיפגש עם יעל . יצאתי ללמוד להיות טכנאי מתכת במדרשת רופין. יעל  ואני החלטנו להינשא. החתונה הייתה בכפר מנחם ושם גרנו שישה חודשים. אני חשבתי שליעל יהיה יותר קשה להיקלט בכפר מנחם ושלי יהיה יותר קל להיקלט בקיבוץ חצור ולכן החלטנו לנסות לגור בקיבוץ חצור וכך נשאר עד היום. ואחרי זמן מה סבתא ואני הגשמנו שאיפות ונסענו לטיול באירופה, קיבלנו אוטו גדול שהיה לנו בו מאוד נוח וכשחזרנו מהטיול באירופה ביקשנו וקיבלנו שנת חופש מהקיבוץ. עברנו לגור בתל אביב. אני עבדתי כחרט במפעל ליצור נשק עבור הצבא, ויעל הייתה מדריכת טיולים בבית ספר שדה בתל אביב. אחרי כשנה חזרנו לקיבוץ חצור ויעל קיבלה מיד עבודה בבית ילדים אבל לי היה קשה מאוד לקבל עבודה כחרט במפעל אומן שבחצור.

אחרי שנה וחצי נולדה ביתנו הבכורה דגנית. זמן לא רב אחרי שדגנית נולדה לצערנו נפטר אבא של יעל, יוסקה. אחרי כשנה וחצי עברנו לגור בבית שאנו גרים בו עד היום בקיבוץ חצור. בזמן זה נולד בננו השני ספי שקרוי על שם אבא של יעל.

בחודש יוני 1982 שוב פרצה מלחמה, מלחמת לבנון הראשונה. המלחמה היתה מלחמה קשה, נפשית, בשבילי, כי היו לי כבר שני ילדים. כשחזרתי לחופשה היה לי מאוד קשה לפגוש אותם כי חשבתי לאיזה עולם של מלחמות נולדים הילדים שלי.

כשנתיים אחרי המלחמה נולד בני השלישי רון ולצערי לא יכולתי להיות בלידה שלו כי הייתי במילואים, במקומי השכנה הטובה שלנו רחל לוי ז"ל לוותה את יעל לבית החולים.

החיים המשיכו כרגיל אני המשכתי לעבוד במפעל אומן כחרט ויעל המשיכה לעבוד בבית הספר צפית. אחרי כמה שנים בעבודה באומן הרגשתי שהמקום כבר לא מתאים לי ואז רציתי לעבור לעבוד בנגריה של הקיבוץ. עבדתי בנגריה זמן קצר ויצאתי לקורס נגרות. כשרציתי לחזור כבר לא היה מקום בנגריה אז עבדתי בעבודות אחרות כגון: נהג בית, עבודה בבית החרושת של קיבוץ חצור בשם "סולבר" שהיה באשדוד, עבודה בחדר האוכל של הקיבוץ וגם לפי דרישת הקיבוץ חזרתי לעבוד באומן אבל בפיקוח איכות. עקב עבודות רבות שהיו בנגריה באותו זמן התבקשתי לחזור לעבוד בנגריה. אחרי זמן קצר מאוד החבר שרכז את העבודה בנגריה נסע לביקור בארה"ב. התבקשתי להחליף אותו. כך ניהלתי את הנגרייה 16 שנים, ואז הגעתי לגיל הפנסיה. כפנסיונר המשכתי לעבוד בנגריה עוד הרבה שנים כאשר את הניהול של הנגרייה קיבל עליו משהו אחר. היום הנגרייה בקיבוץ חצור נסגרה. ואנו קבוצת חברים הקמנו נגרית חובבים שם אני מבלה הרבה זמן כנגר חובב.

הזוית האישית

סבא דן: חשוב היה לי לספר לנכדתי תמר את תולדות חיי אני מקווה שעקב דבריי נכדתי תמשיך להתעניין בנושאים מן העבר הרחוק שלי. הנכדה תמר: לסבא, תודה לך שבאת איתי לתוכנית הקשר הרב דורי. היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור שלך והיה לי גם מאוד כיף איתך בבית הספר. באהבה תמר