מאגר סיפורי מורשת

ילדות בקזבלנקה

נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה, בתאריך 14/7/1946, להורי שלום ואנט אוחיון ז"ל, יש לי אחות ושני אחים: תרצה, דני ודוד.

בילדותי גרנו בקזבלנקה ברחוב בו היינו היהודים היחידים. יהדותנו לא היוותה גורם מפריע לשכנים ברחוב, היו לנו יחסי שכנות טובים מאד. אבל זכור לי שמידי פעם נפגעתי מיחסם של הערבים כלפיי וכלפי האחים שלי. לא פעם היו מקללים אותנו: "יהודי מלוכלך" ועוד כמה פתגמים ומילות גנאי. בערבים לא הרשו לנו ההורים לצאת, מחשש לפגיעות לאומניות.

דבר יפה שהיה נהוג במשפחתי, היה שבאחר הצהריים של יום שישי בו אימי הייתה מכינה חמין, אחד מאיתנו, הילדים, היה הולך למחמוד – גוי של שבת, ונותן את החמין, בכדי שישים אותו בטאבון עד בוא שבת בצהריים.

אהבתי ללכת לבית הכנסת, זו הייתה גם הזדמנות טובה להיפגש ולהכיר את הקהילה היהודית שגרה בקזבלנקה.

הלכתי לבית ספר נוצרי, שבו דיברו רק צרפתית, לכן עד היום אני שולט בשפה. בבית הספר היינו צריכים ללכת עם תלבושת אחידה, מכיוון שהיו רמות חיים שונות בקרב הילדים, עניים ועשירים, והמטרה הייתה שכל הילדים יהיו מסודרים ושווים. למדתי בבית הספר עד גיל 9, עד שעליתי לארץ ישראל.

העלייה לארץ ישראל

עלייתנו לארץ ישראל הייתה במחתרת, הכל אורגן בצורה מסודרת על ידי הסוכנות היהודית. הוריי היו קשורים לארגון במשך תקופה קצרה ללא ידיעתנו. באותו הזמן התארגנה הקבוצה לעלות ארצה. הוריי כל הזמן דיברו על העלייה ארצה, לכן ידענו שיום יבוא ונעלה לארץ ישראל.

הלילה שבו עזבנו, זכור לי היטב. הוריי העירו אותנו בחצות הלילה, הביאו חמש מזוודות והחלו לארוז את כל היקר והנחוץ. שכננו הפורטוגזי הסיע אותנו בחשאי לנקודת הריכוז, שם עלינו על אוניה למרסיי שבצרפת. כשהגענו למרסיי, אפשרו לנו ולמשפחות אחרות, למסור חלק מהילדים לעליית הנוער בכדי להקל על ההורים בקליטתם בארץ. אחי דני ואני, נשארנו בעליית הנוער, בעוד תרצה ודוד עלו עם הוריי לישראל.

למרות גילנו הצעיר, הגעגועים העזים להורים וההתרגשות הרבה מהעלייה הקרבה ארצה, הסתדרנו בפנימייה והיה לי טוב שם. לאחר שלושה חודשים עלינו ארצה באוניה צבאית,אך משום שבאותו הזמן החל מבצע סיני, לא אפשרו לנו להיכנס לארץ עם אוניית מלחמה. חנינו בגנואה שבאיטליה ושם חיכתה לנו האונייה לארץ. ההפלגה נמשכה כחמישה ימים ובכל יום שעבר התחזקו געגועינו להורים ולאחים וההתרגשות הייתה רבה. ביום האחרון של ההפלגה ישבנו אחי ואני בחרטום האונייה וחיכינו לראות את כיפת הזהב על הרי הכרמל. כשראינו אותה היה זה הסימן בשבילנו שהגענו לארץ ישראל ועינינו נמלאו דמעות.

החיים בארץ ישראל

בארץ, גדלתי במסגרת עליית הנוער בפנימייה בכפר סבא, בה למדתי עד כיתה ח'.

בהמשך נשלחתי לגור בקיבוץ חצור, שם אני חי עד היום הזה. תחילת הדרך בקיבוץ, עוד הייתי איש מאמין ובחגים הצטרפתי למשפחתי והלכתי עם אבי לבית הכנסת. לאט לאט הושפעתי מהאידאולוגיה ומהחיים בקיבוץ והפכתי חילוני.

במשך השנים השתלבתי בחיי הקיבוץ, התחנכתי במוסד החינוכי והייתי בתנועת השומר הצעיר. סיימתי את לימודי בתיכון והתגייסתי לצבא, לצנחנים. השתתפתי במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה (מלחמת שלום הגליל).

עם סבתא נפגשתי בצאן, כנוקד. היא טיילה לה ברחבי הקיבוץ מתנדבת חדשה משוויץ. התחתנו בשנת 1971, ונולדו לנו ארבעה ילדים. קינן הבכור, גלעד, נמרוד ועפרה. כיום אני חי בקיבוץ.

בכל השנים הייתי מעורב מעורבות מלאה בחיי הקהילה. מילאתי תפקידים רבים ביניהם: מרכז ענף השלחין (גידולי שדה), מרכז בניין ומרכז ועדת תרבות. אפשר לומר שאני קיבוצניק בכל רמ"ח איבריי.

הזוית האישית

סבא איציק: ליאו חמוד שלי, עכשיו, בצל הקורונה, אנחנו עוברים תקופה לא קלה של ריחוק אחד מהשני (2 מטרים), מרחק ביטחון בלי חבוקים ונישוקים שהוא הדבר הטבעי ביותר. לעומת המפגשים בקשר הרב דורי שהיו ההפך הגמור. במפגשים אלו התחבקנו והתקרבנו אפילו צמוד מאוד וסיפרנו את הדברים הכי הכי. העיקר שנהיה בריאים ונחזור להתחבק ולנשק.