מאגר סיפורי מורשת

לסבא שלי קוראים יעקב פחימה, והוא נולד בקזבלנקה שמרוקו.

סבא עלה  לארץ, בשנת 1955, עם הוריו כשהוא בן שלוש. באותה תקופה היה "צנע" בארץ, והיתה הקצבה של מצרכים לכל משפחה. זו הייתה תקופת העלייה הגדולה לארץ, אחרי קום המדינה. לקחו אותם באוניה עד נמל חיפה, בנמל העמיסו את כל האנשים שהיו על האנייה על משאיות ולקחו אותם למושב דישון. מושב דישון נמצא בצפון, על גבול הלבנון.

סבא מספר: "הגענו לדישון ולא היה לא חשמל, ולא היו כבישים. היו הקצבות מזון: חילקו לנו 200 גרם בשר למשפחה, בכל שבוע. היינו תולים את הבשר על החלון כי לא היו מקררים. כעבור שלוש שנים התחלתי ללמוד בבית ספר דתי במושב. למדתי מכיתה א' עד כיתה  ח' באותו בית ספר, והייתי הולך כל יום בבוקר לבית הכנסת. בנוסף לכך התחלתי בגיל זה, ללכת עם הוריי לעבוד בפלחה, ולשתול ירקות וטבק.

עשר שנים, לאחר שעלינו ארצה, חגגתי את בר המצווה ועשינו מסיבה עם בשר על האש. בנוסף לכך המושב קנה גנרטור, וסיפק חשמל לבתים.

באותה תקופה התחלתי לעבוד במשק של ההורים. היה לנו מטע של כל מיני פירות. היינו קוטפים את הפירות, והיינו ממיינים אותם לפי גודל וסוג, ושולחים את הסחורה לתנובה.

כעבור ארבע שנים, התגייסתי לצבא לחטיבת גולני והייתי לוחם – רובאי בחטיבה. במשך השירות שרתי בלבנון ובשטחים. עשינו מארבים ושמירות, ופעילות מבצעית. סיימתי את שירותי בצבא, חודש לפני מלחמת יום הכיפורים. חזרתי הביתה למושב וקיבלתי משק משלי כמו שחלמתי שיהיה לי. והמשכתי לעבד את השטח עד עצם היום הזה.

החיים היו קשים, לא היה לנו חשמל ולא כבישים. עבדנו עבודה קשה בפלחה, שתלנו ירקות וטבק. היינו קמים כל יום בשלוש לפנות בקר, והולכים עם סוס ועגלה, לקטוף את כל הטבק שצמח. היינו חוזרים בשש בבקר הביתה, לפני שיהיה חם. היינו תופרים את הטבק ותולים אותו לייבוש. וזו הייתה פרנסתנו".

הזווית האישית

שליו: היה לי כיף לעשות את העבודה עם סבא שלי, ואני רוצה לאחל לו שיהיה רק בריא עד 120 שנה, ושתהיה לו פרנסה טובה, ושאני אוהב אותו.