מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה, נולדתי בשנת 1947 בתאריך ל' חשוון תש"ח בעיר קונסטנטין, שהינה העיר השלישית בגודלה במדינת אלג'יריה. בהיותי הבכור במשפחתי, הוריי תכננו לקרוא לי על שם סבי – רבי שמעון דוכאן, ראש בית הדין בעיר קונסטנטין שבאלגיריה (שנפטר תשעה חודשים לפני לידתי). בחודשי ההיריון האחרונים הופיע סבי רבי שמעון בחלום מאוד מרגש של אמי, והורה לה לא לקרוא לי בשם שמעון אלא בשם יהודה, וזהו אכן שמי.

קונסטנטין העיר הייתה בראש צוק בגובה 800 מטר, חצויה על ידי נחל הרומל. את שני חלקי העיר קישרו חמישה גשרים. אחד מהם היה הגשר התלוי הגדול ביותר באותן השנים. בקונסטנטין הייתה קהילה יהודית מהחשובות באלג'יריה, היא זכתה לכינוי "ירושלים הקטנה". בראש הקהילה עמדו רבנים חשובים דוגמת סידי פרג' חלימי, רבי שמעון דוכן (הסבא שלי), רבי יוסף גנסיה, הרב יצחק זרביב ועוד רבים וחשובים. גרתי בשכונה "היהודית" בה היו מרוכזים בתי כנסת רבים ורוב העסקים של יהודי העיר. התגוררנו ברובע היהודי בדירת שלושה חדרים, הייתה פינת מטבח עם כיורים ללא מים חמים, כיריים גז לבישול. בנוסף היה תנור גדול המוסק בעץ ובתוכו מיכל לחימום מים ותנור אפיה גדול. לתנור זה הייתה ארובה והוא שימש גם לחימום הבית. חדרי הנוחיות היו בקצה פרוזדור סמוך לדירה, המקלחת הייתה קרובה לתנור שסיפק לנו מים חמים, וברבות הימים הוספנו גם בויילר גז. הדירה הייתה בבניין של שתי קומות ובו ארבע דירות, רוב הדיירים היו יהודים והייתה גם משפחה ערבית אחת, איתה חיינו בשכנות טובה. שיחקנו בעיקר ברחוב סביב בית הכנסת, בקרבת הבית של סבי וסבתי (הורי אמי) בלב השכונה היהודית. בשעות אחר הצהריים השתתפתי גם בפעילויות של בני עקיבא. היו תנועות נוער יהודיות נוספות, כמו הצופים הצרפתיים היהודים, גורדוניה, בהן טופח הצד הציוני של חיי הילדים והבוגרים בעיר.

אחיי

אלג'יריה הייתה קולוניה (מסופחת) צרפתית. לכן חוק הפרדת דת ומדינה חל גם על מערכת החינוך, וכל בתי הספר היו ממלכתיים חילוניים. גם היהודים למדו בבתי ספר אלו, בהם לא התקיימו לימודים בימי ראשון וחמישי. בימים אלו ובכל החופשות השנתיות התלמידים היהודים למדו בבית תלמוד יהודי "אליאנס", בו רבנים ומורות היו מלמדים לימודי קודש ועברית.

הצרפתים שלטו באלג׳יריה משנת 1870, לכן אורח החיים היומיומי היה בסגנון אירופאי הן באופנה, בתרבות וחיי הקהילה. יחד עם זאת בני הדורות הקודמים שמרו על תלבושות מסורתיות (כגון הסבתא שלי פנינה). בקהילה היהודית, ברובה המוחלט שומרי דת ומסורת, השתמרו המנהגים הייחודיים למחוז קונסטנטין (מנהגי חגים ושבתות, מאכלים, מתכונים, ביטויים ואמרות טיפוסיים שהם בלל מהעברית בשילוב עם ערבית וצרפתית). אבי הי"ד, מאיר חנון דוכאן, בתחילת דרכו הוסמך לרבנות ולשוחט, ולאחר שהקים משפחה עבד כקצין בשרות בתי הסוהר הצרפת. הוא נרצח בתאריך 08/1961 על ידי מתנקש ערבי והנו קבור בקונסטנטין (סיפור חייו ראוי לפרק נפרד). אמי ז"ל, אורידה גולי לבית זרדו, עקרת בית אמיצה וכבירה, נשארה אלמנה עד סוף ימיה. היא עלתה לארץ וגידלה אותנו לבדה עד לכתה לבית מרומים בגיל. היא קבורה בכפר חסידים (אף קורותיה ראויים לפרק נפרד). יש לי אח אחד ושתי אחיות: אחי שמעון, אחיותיי סוזי וקולט, ב"ה כולם הקימו משפחה מוצלחת.

אמי ע״ה

עד שנת 1956 ניתן לתאר את הילדות שלנו בקונסטנטין כחיים יפים ושלווים. האווירה כפי שאני זוכר הייתה חמה ומחבקת, והרגשנו חזקים ובטוחים. למרות המאורעות של שנות ה-50 וה-60  באלג׳יריה בהן התנהלה מלחמה. (מלחמה עקובה מדם בה ביקשו הילידים הערביים של אלג'יריה לגרש את הצרפתים ולקבל עצמאות מדינית). כילדים לא היינו מודעים לסכנות הממשיות של המלחמה, שיחקנו ברחובות והתהלכנו ברחבי העיר לבית הספר, לבית הכנסת ולתלמוד התורה (בימים החופשיים מלימודי חול) בגפנו ללא ליווי מבוגרים. בכל שנה יוצאים לחופשה מחוץ לעיר – או לצרפת ואפילו לארץ ישראל. הטיול לארץ ישראל שארך כחודשיים בשנת 1957 שלאחר מבצע סיני, חרוט בזיכרוני כחוויה מופלאה בלתי נשכחת. כמעט כל פרט במסע זה עדיין זכור לי ומעורר בי התרגשות בכל פעם מחדש. (גם מאחורי "טיול זה" לישראל סיפור מעניין מאוד על פעילות אבא שלי). החופשות מחוץ לעיר היו למעשה שליחות של אבי מאיר לעיירות שונות, בהן החליף למשך תקופת הקיץ את הקצינים המשרתים קבע בעיירות אלו על מנת לאפשר להם לצאת לחופשה. החופשות הללו היו מפגש קסום עם הכפריים שניהלו את חייהם כאילו שעון הקדמה עמד מלכת עבורם. המשפחות היהודיות היו ברובן ברוכות ילדים, וחלק גדול של החיים היהודיים בעיר התנהלו במפגשים של שמחה וגם עצב של בני המשפחה המורחבת.

זכורני בערגה את המפגש היומי עם הדוד לזר ,שהחזיק נגריה, בדרך לבית הספר. תמורת נשיקה על הלחי של הדוד לזר, היו נשלפות בקסם מטבעות שהיו מוכנים מראש בכיס סרבלו ונדחפו בכיסו של אבי, בלווי גערה אבהית למהר פן יאחר לבית הספר. גם בחזרה מבית הספר הייתה תחנה מהנה – בחנות התכשיטים של סבא אברהם, שתמיד שמח על בואו של "השוליה", עליו הטיל מלאכות לא חיוניות לרב. שמחת הנכדים הייתה באישור שניתן להם להפעיל את המפוח שליבה את האש המתיכה את הזהב, או האפשרות להשיב לטלפון, שהיה עדיין מכשיר נדיר בימים ההם. לפעמים היו הנכדים ממרקים את המכונית של סבא אברהם לקראת הטיול המשפחתי בחיק הטבע ביום ראשון המתקרב. החיים היהודיים בעיר היו עולם ייחודי עבור הילדים. קצרה היריעה לתאר את כל החוויות. לדוגמה אזכיר את התכונה הרבה שלפני חג הפסח: הקהילה הייתה אופה את המצות בעצמה, וכל הבחורות והבחורים היו מגויסים למלאכה בהשגחת הרבנים בעיר. לילדים זו הייתה חגיגה מופלאה: להגיש את העצים להסקת התנורים, לטאטא את האולמות, להזעיק את המשמרות המתחלפות בלישת הבצק, וכמובן גם לשחק ללא מפריע כאשר המבוגרים עסוקים. במשפחתנו ישנה מסורת שנשמרת עד היום, לאפות את המצות השמורות לליל הסדר. כל משתתפי הסדר היו מתקבצים לאפיה. אלו לשו, אלו רדדו את הבצק, אלו הסיקו את התנור, אלו חוררו את המצות במזלגות לבל יתפחו, והנותרים שרו את ההלל ללא הפסקה. בסוף האפייה כולם לגמו מיתרת "המים שלנו " והתכבדו בספל קפה מהביל עם תמרים כתחליף לסוכר. אציין כי מסורת זו נשמרת בדיוק כפי שתואר לעיל גם כיום במשפחתנו. כך התנהלו החיים השלבים והשקטים עד לשנת 1957.

במזרח התיכון קמה לפני עשור מדינת ישראל, שהייתה לצנינים בעיני הערבים. למרות שעל פני השטח היחסים בין היהודים והערבים ובין היהודים והנוצרים היו שלוים, המתחים חלחלו להם מתחת לפני השטח. בעולמם של הילדים זה התבטא לעיתים ב"קרבות רחוב של מחנות", בהם התבצרו המחנות הניצים בתוך קופסאות קרטון וניהלו "מלחמות" של "המכבים" ו"בר כוכבא" נגד "אנטיוכוס" ו "גוליית". גם בחצר בית הספר או ברחבת השוק שהתרוקן בסופו של יום, משחקי הכדורגל היו בין ה"טובים" ו"הרעים". משנת 1957 החלו להגיע הידיעות על המהומות תחילה, ובהמשך על הקרבות המתנהלים בערי הספר עם ההמון הערבי שדרש גירוש הצרפתים ועצמאות לאלג'יריה. מכאן החלה תקופה קשה. המלחמה הועתקה לערים הגדולות. פיגועים רצחניים היו שיגרת היום יום בעיר. בכל  יום נזרק רימון בכיכר הומה או בבית קולנוע גדוש. שמשות של רחובות שלמים היו מתנפצות מהדף מטען שהונח בכלבו או מבנה ציבורי. לכל פיגוע הייתה תגובה קשה של כוחות הביטחון הצרפתים ונוספו אליהן פעולות התגמול של המחתרת הצרפתית ויהודית שהתנגדה לעצמאות, אשר תנשל אותם מכל נכסיהם שנצברו בעמל רב של עשרות שנים. רחובות רבים נחסמו בגדרות תיל ושערי ברזל כדי למנוע בריחת המפגעים הערבים. הקהילה היהודית החלה להתארגן למצב החדש. הגברים התחמשו, הנשים תודרכו והילדים ניסו בדרכם לחקות את המבוגרים. אולם כל זאת לא הועיל. הממשלה הצרפתית שהגיבה בקשיחות בתחילת המהומות, נכנעה בחלוף השנים והמאורעות ואותתה באופן ברור על כוונותיה לוותר על המושבה הגדולה, האחרונה שנותרה מהאימפריה הצרפתית בצפון אפריקה. לקראת שנות 1960 – 1961 קצב הפיגועים ופעולות התגמול התרבו. החלו רציחות  מתוכננות של מנהיגי הקהילה היהודית במארבים בלב ליבה של העיר ולאור יום, כאשר האוכלוסייה הערבית משתפת פעולה ללא כל פחד. היהודים שהחלו לעזוב טיפין טיפין בתחילת המאורעות, נטשו עתה את כל עברם בגלי הגירה המוניים – חלקם לישראל, ורובם לצרפת.

בר מצווה בצל המלחמה 

בגיהינום זה, הגעתי לגיל קבלת עול מצוות בחודש חשוון תשכ"א (11/1961). נערכה חגיגה יהודית טיפוסית ברוב הוד והדר. טקס התספורת לא נשכח, ולאחריו טקס רחיצת החתן והלבשתו, ועד לתהלוכה לבית הכנסת להנחת התפילין בה היו שותפים כל נכבדי המשפחה לכרוך את הרצועות על יד הבר מצווה. כל המשפחה המורחבת הייתה מגויסת להכנת כל המטעמים המיוחדים והתקרובת למוזמנים. במשתה נשאתי דרשה בצרפתית, בעברית ובערבית. בתום הסעודה לא פסחו על מנהג עישון הסיגריה, בו ניתן אישור  ל"גבר" לקנות חפיסת סיגריות ולכבד את חבריו הבוגרים. בסוף היום הזמנתי כחתן הבר מצווה את כל הילדים לסרט קולנוע על חשבוני, כאות להיותי מעתה בוגר אחראי. אולם השמחה לא שיפרה את המצב בעיר. הרציחות גברו ולדאבוננו פגעו גם במשפחתנו.

רצח אב המשפחה, מאיר הי״ד

ביום ג' אלול תשכ"א 15/08/1961, בשעות אחר הצהריים כאשר חזרנו מבית הכנסת, וכל המשפחה עשתה דרכה שלובי ידיים לבית, נרצח אבי מאיר הי"ד במארב שפל שטמנו לו המרצחים, לעיני אמי ולעינינו. בהזדמנות אחרת נוסיף כאן את הפרק העלום על האירוע הטרגי הזה. בג' אלול התשכ"א 15/8/1961 הסתיים פרק הילדות שלי. המשפחה ישבה שבעה, ותוך ימי אבלה הגיעו ידיעות כי מרחפת סכנת מוות עלי ועל אחיי. לכן מיד בתום השבעה נאלצנו אני, אחי וסוזי אחותי לצאת בדחיפות את מדינת הולדתנו. היעד – מדינת ישראל.

אבי מאיר, הי״ד

אל מדינת ישראל

בביתו של אבי הכמיהה לארץ ישראל לא הצטמצמה בתפילות בלבד, אלא מצאה ביטוי בחיי היום יום. בכל ערב האזינו ל׳קול ישראל לגולה׳,קיימו קשרים הדוקים עם השליחים מהארץ, נערכה חליפת מכתבים סדירה עם בני המשפחה שעלו ארצה בשנות החמישים המוקדמות, הועברו תרומות ליושבים בציון, גזרי עיתונות בעברית נשמרו בתוך ספרים כאוצר יקר, ובחלוף השנים התבררו גם קשרים חסויים עם המוסדות בישראל. ההחלטה לעלות לישראל, מסתבר, תוכננה בקפידה חודשים רבים לפני האירוע הטרגי. הדרכונים היו מוכנים, הכסף לרכישת משק חקלאי במושב נחסך ואפילו ההליכים לסיום עבודתו של אבי ז"ל בשירות הביטחון הצרפתי כמעט והושלמו. המשפחה הייתה פסיעה קטנה לפני הגשמת החלום שקרם עור וגידים ראשונים כבר בעת הטיול בישראל בשנת 1957.

הויזה הנכספת

מסעו של סבי בן ה-13 עם אחיו בן ה-11 ואחותו בת ה-9  לישראל הנו סיפור תמוה שפרטיו לא הובהרו עד היום. כאמור, בתום השבעה נארזו חפצינו ומרגע זה הכל התנהל כמבצע מתוכנן בדקדקנות בהתחשב בקוצר הזמן שהיה בידי המתכננים. מיד נמצאו מקומות על הטיסה הקרובה למרסיי שבצרפת. עם הגיענו למרסיי המתין לנו ליד כבש המטוס איש מסתורי וחביב שהכניסנו אל מכונית שרד והסיענו דרך ארוכה למחנה נופש בשוויץ. במכונית היו כריכים מוכנים ועטופים בנייר עבור הילדים. כל הנסיעה הארוכה התנהלה בעליזות האופיינית לילדים. לאחרונה נודע לי כי האיש הנחמד היה "שליח הסוכנות" שהפך ברבות השנים לראש עליית הנוער. עם הגיענו לשווייץ לקחה אותנו תחת חסותה מדריכה שדאגה לנו אישית בעת שהותנו בשווייץ. בשווייץ פגשנו בקבוצת ילדים יהודים ממרוקו שיצאו מארצם ל"קייטנה" על מנת לשוב לביתם בתום החופשה. לאחר כשבוע באישון לילה נאספו כל הילדים, ואנחנו ביניהם, והוסענו באוטובוס לשדה תעופה לא ידוע מעבר לגבול הצרפתי. המלווים שכנעו את שומרי הגבול כי הכל תקין. בשדה התעופה המתין מטוס מיוחד שהטיס את קבוצת הילדים לביתם החדש בישראל.

אחיי

גם בשדה התעופה לוד המתין אוטובוס מיוחד עבור קבוצת הילדים, שהסיעם עד רמת הדסה שבטבעון. "רמת הדסה" היה כפר ילדים ששימש תחנת מעבר לילדי עולים עד לפיזורם ברחבי המדינה. אולם אנחנו לא ירדנו כלל ברמת הדסה. אותנו הסיע האוטובוס ישירות לכפר חסידים. גם בכפר חסידים המתינה "ההסעה" המיוחדת של כפר הנוער הדתי בימים ההם: עגלה עם פרידה, עליה הועמסו המזוודות ואותנו בליווי אם בית שליוותה אותנו עד לתחנה הסופית במסע. עד היום וותיקי הכפר זוכרים בבירור את שלושת היתומים הקטנים שהגיעו עם הסרט השחור על דש בגדיהם יורדים מהעגלה בלב כפר הנוער הדתי. כל המסע הזה ארך פחות מחודש מיום הירצחו של אבי מאיר הי"ד. האנשים, וביניהם קרובי משפחה של אבי, שהיו מעורבים בארגון מסע זה מסרבים, למרות בקשותינו, לספר את כל הידוע להם על מסע עלום זה.

התאקלמות שלי בארץ הייתה קלה יחסית. ידעתי קרוא וכתוב בעברית, השפה לא הייתה זרה לי, לכן בתום שנת הלימודים הראשונה הספקתי לעבור את האולפן לעברית, לעבור את כיתה ח' ולהשתלב בלימודים הסדירים בכיתה ט'. בשנות השישים המוקדמות  למדו בכפר הנוער הדתי ילדים בנים ובנות "מכל העולם". ילדי מרוקו ,רומניה, הונגריה ,הודו, תימן, עירק, טוניסיה, אלג'יריה , צ'כיה.. וקומץ צברים. כפר הנוער הדתי היה בית ספר חקלאי אמיתי. שטחי פלחה ומספוא, גן ירק וכרם, רפת ולול, טרקטורים ופרידות .היו בו גם מכבסה ומחסן בגדים, נגריה ומסגריה, חצרנים וטבחים. את כל הענפים הללו החזיקו ילדי הכפר. חצי יום למדו וחצי יום עבדו. קצרתי תלתן בחרמש, קטפתי כותנה בידיים, חלבתי פרות – בתחילה בידיים ומאוחר יותר במכונות חליבה, חרשתי שדות עם פרידה ומחרשה, וכאשר נרכשו טרקטורים הפכתי לנהג של טרקטור הזחל. גם במכבסה התמחיתי ואת הפרדס ריססתי. מעט מחלומו של אבי הי"ד הצלחתי לממש. חוויותיי בתקופת לימודי בכפר הנוער הדתי ימלאו כרך עב כרס. תקופה זו חרוטה בזיכרוני כתקופה היפה בשנות חיי עד היום. בקיץ 1966, מיד עם תום בחינות הבגרות, התגייסתי לצה"ל והתנדבתי לצנחנים. במלחמת ששת הימים שירתי בצפון. בהיותי עדיין חייל פגשתי את רעייתי האהובה, הלן.

רעייתי הלן עבדה כמדריכה של אחותי הצעירה סוזי בכפר הנוער הדתי. כאח הגדול במשפחה זומנתי לשיחה עם המחנכים אודות אחותי הצעירה. משיחה לשיחה, לאחר שנה של חיזורים, החלטנו להקים את בית משפחתנו. בתנו הבכורה ענת נולדה (זאת האימא של יהל). אני עשיתי פעמיי לאוניברסיטה. למדתי בירושלים וברחובות בפקולטה לחקלאות. בכל סוף שבוע, לפעמים גם הברזתי באמצע השבוע, הייתי שב ליקיריי שחיכו לי בצריף העץ בו גרנו בכפר הנוער הדתי.

מלחמת יום הכיפורים

בשנת 1973, בתאריך 6 באוקטובר, מוצאי יום הכיפורים, גויסתי למלחמתי השלישית. נלחמתי בתחילה בחזית המצרית. בחווה הסינית המפורסמת צלחתי את התעלה, ומקרב סרפאום הגעתי לפאתי ישמעליה. מיטב מפקדיי וחבריי ליחידה לא זכו לשוב הביתה. במשך שלושה שבועות לא התקבל בבית ממני כל סימן חיים. בבית הדאגה הרקיעה שחקים עד שלפתע הופעתי בפתח הבית ללא 15 ק"ג שנשלו ממני ממוצאי יום הכיפורים ועד ביקורי הראשון בבית. לאחר חודש נוסף בחזית הדרום עברנו עם יחידתנו לתוך המובלעת הסורית לחודשי מלחמת התשה קשים. בשובי מהמלחמה הזו סיימתי את התואר הראשון באוניברסיטה. בשנת 1974 בחודש חשון תשל"ה, נולדה בתנו תהל. מיד בתום לימודיי התקבלתי לעבוד באגף התקציבים של עיריית חיפה ככלכלן ולאחר מספר שנים ניהלתי את מחלקת התקציב העירוני. בשנת 1976 בחודש חשון תשל"ז, נולדה בתנו נעה. בתנו אודה-י'ה באה לעולם בשנת 1982 בחודש שבט תשמ"ב. במלחמת שלום הגליל שוב גויסתי לחודשים ארוכים ו"זכיתי״ לסייר ברחובות ביירות והרי השוף שבלבנון. בינתיים השלמתי את לימודי התואר השני בטכניון. בעבודה בה הושקעו ימים ארוכים לתוך הלילה, מוניתי לנהל את אגף הגבייה של עיריית חיפה. בשנת 1987  בחודש תשרי תשמ"ח שמחו כולם לבואה של בתנו החמישית בת חן לעולם. ושוב מלחמה. במלחמת המפרץ בה חששו כולם מטילים כימיים, מאחר שהוכשרתי בצבא לסוג האיום הזה, שוב גוייסתי לימים רבים. בשנת 1995 פרשתי מהשירות הציבורי .עסקתי לפרנסת משפחתנו כיועץ לשכת המסחר והתעשייה בחיפה, וכשותף בחברת גבייה פרטית. כיום אני גמלאי יחד עם רעייתי היקרה הלן בזיכרון יעקב. תם ולא נשלם.

משפחתינו המורחבת

הזוית האישית

יהודה השתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותועד על ידי נכדתו יהל. התכנית נערכה בבית הספר הדסים ביקנעם עילית, התשע״ט.