מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סילביה קומיניונרו

סילביה גדלה כבת יחידה ומפונקת בעיר בקאו שברומניה. העיר שוכנת על גדות נהר ביסטריצה Bistrita  שבמורדות הרי הקרפטים, בדרומו של חבל מולדובה. בעיר הזו כמו במולדובה כולה, חיה בעבר קהילה יהודית גדולה מאד, העיר שפעה בתי כנסת, אך כל זה חרב במלחמת העולם השניה וכיום חיים בעיר עשרות יהודים בלבד והקהילה הקטנה סובבת סביב שני בתי כנסת שעדיין פעילים בעיר.

על זכרונות ילדותה ועל קורות הקהילה והמשפחה שלה בתקופת השואה סיפרה סילביה בסיפור נוסף שנמצא במאגר – מרומניה לברית המועצות.

את בעלה היכירה סילביה עוד בתקופת התיכון. הם למדו יחד באותה כיתה. לאחר המלחמה התחתנו ועברו לחיות בברית המועצות. סילביה שהייתה תלמידה טובה מאוד במדעים ובמתמתיקה נשלחה לשם כי היו לה יותר אפשרויות להתפתח שם. בתום הלימודים קיבלה תואר בהנדסה ועבדה בבית חרושת. ברומניה שבה גדלה לא הרגישו את האנטישמיות אבל רופא יהודי שסילביה פגשה בתקופת לימודיה סיפר לה כמה קשה להיות רופא יהודי בברית המועצות והסביר להם לראשונה כמה רע לחיות בשלטון קומוניסטי. זו הייתה הפעם הראשונה שסילביה נחשפה לעוולות השלטון הקומוניסטי ולקשיי החיים הצפויים להם במזרח אירופה אם יישארו לחיות שם.

כשחזרו סילביה ובעלה מברית המועצות לרומניה בתום תקופת הלימודים קיבל בעלה מישרה בכירה במשרד האוצר הרומני והם חיו חיים טובים ואפילו היו בקשר עם בני משפחתם בישראל, שבאו לבקר אותם ברומניה מדי שנה. רומניה הייתה המדינה הקומוניסטית האירופית היחידה שלא ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל, למרות הקשרים ההדוקים שלה עם חלק ממדינות ערב. בשנת 1969 אפילו נפתחה שגרירות ישראלית ברומניה. למרות זאת אולי בגלל האנטישמיות סילביה ובעלה החלו לסבול מהתנכלויות מצד השלטון הרומני. בשלב מסוים אפילו התנהל משפט נגד בעלה של סילביה ולכן הם החליטו לעזוב את רומניה ואת החיים הנוחים שלהם ולעלות לישראל. ההורים של סילביה עלו לישראל גם הם ובשנים האחרונות לחייה של אימה, סילביה לקחה אותה לגור איתה.

בשנת 1972 הגיעו לישראל ונקלטו בנצרת עילית. לאחר תקופה קצרה של לימודי עברית באולפן עברו לירושלים, שם חיה סילביה עד היום. הם מצאו די מהר מקומות עבודה ומקום למגורים הצליחו לעבוד במקצועות שלהם ולהתפרנס בכבוד. חיי השיתוף בקיבוצים הרשימו מאוד את סילביה. זו הייתה צורת חיים שזכתה להערצה רבה בכל העולם ולמרות שלא חיה בעצמה בקיבוץ הרגישה שייכת להשקפה ולאידיאלים שלהם. מהחיים בירושלים בשנות השבעים והשמונים זוכרת סילביה לטובה את טדי קולק – ראש העיר הנערץ של ירושלים משנת  1993-1965 שפעל רבות למען חיים משותפים של יהודים וערבים בעיר. לעומת זאת, רצח רבין היה אחד האירועים הקשים שהיא זוכרת.

עד יציאתה לגמלאות עבדה סילביה בעירית ירושלים. כיום היא חיה בבית מוזס ונהנית מאוד מהפעילות החברתית, מהאווירה הנעימה במקום ומהשכנים והשכנות שלה.

הזוית האישית

סילביה: שמחתי להשתתף בתכנית ולספר על חיי לפני העליה לארץ. תודה לתלמידות מפלך ולהדס מבית מוזס.